יום כיפור 2010. עשר בבוקר. קפה שחור חזק ושקט בחוץ. אני מדליק את המחשב ובמקום מטר של אבנים לוהטות, או סתם מכת חשמל שתשבית את ספק הכוח עד אחרי החגים, נופלים עלי הזיכרונות.
יום כיפור 1973. שתיים בצהריים. אני, בן תשע, עם ההורים שלי ואחותי הקטנה על החוף בקיסריה. כבר אז לא היינו חזקים במצוות. אנשים שעוברים לידינו מדברים על מלחמה שהתחילה. שמועות. מישהו מעיז להדליק טרנזיסטור. מטוסי תובלה בצבעי הסוואה מטילים צללים על החול. אבא נהיה שקט ורציני. הוא אומר שנלך לארוז. נוסעים לתל-אביב. למרות שהצום עוד לא נגמר, הכביש עמוס במכוניות. צבאיות, אזרחיות, משאיות. נוסעים אבל לאט. אני מסתכל על עשרות הנהגים המודאגים מימין ומשמאל. מסתכל על ההורים שלי שותקים במושב הקדמי, והשמיים נופלים לי על הראש. אחרי תשע שנות חיים אני מבין, שלא משנה כמה הם גדולים וחכמים וחזקים ואהובים, אבא ואמא וכל המבוגרים שמסביב, לא מבינים מהחיים שלהם.
כשהגענו הביתה היה כבר חושך. אבא נסע להתגייס ואני הלכתי לשמוע רדיו אצל השכנים כי לא יכולתי להישאר עם אמא המודאגת בבית. היום, כשאני מבוגר ביותר בעשר שנים מגילו של אבי ב-73, למשפט "אבא נסע להתגייס", יש משמעות מצמררת. בגיל שלושים וארבע, עם קריירה מסודרת, אישה אוהבת, שני ילדים וחתיכת משכנתא, הוא ארז תיק קטן ונסע. הוא ידע שהוא בדרך למלחמה והוא ידע, כמו כולם, שהמצב בסיני לא משהו. אבא שלי ועוד אלפי גברים כמוהו פשוט קמו ויצאו לעשות את זה.
היום, אם תבקשו ממני לאסוף את כל אנשי המילואים אני לא אצליח להרכיב חוליה. ברור שאף אחד לא יבקש ממני לעשות דבר כזה, הפעם האחרונה שבה לבשתי מדים הייתה בסוף שנות השמונים. גם אם תתחיל עכשיו מלחמה אין לי לאן להתגייס. האבות ההם של 73 יצאו להילחם. אלה שחזרו חזרו שרוטים, כל אחד בדרכו. כמה שתהיה חזק, אתה לא יכול לעבור תוך פחות מיממה מחוף הים, או מבית הכנסת לחולות בוערים, ואש ועשן ופצועים ופאניקה, בלי לקחת משהו הביתה.
אלין וחודדה יותר מעניינות מאשר המטכ"ל
עכשיו אני קם לעשות לעצמי מרטיני. מנה גי'ן מהמקפיא, טיפה וורמוט, אני מעביר קליפה של לימון על שולי הכוס, מנער לא מערבב, ואש גדולה לא יורדת מהשמיים ולא אוכלת אותי. עוד מעט הילד יקום ואני אכין לו משהו לאכול. אני לא יכול לחשוב אפילו על מצב שבו אני אנשק אותו על המצח, אפרד ממנו ואצא למלחמה. יצא טעים המרטיני.
אבא השתחרר אחרי חצי שנה בערך, עם סיפורים על טיולים במדבר וחברים חדשים שהוא עשה בגדוד. אחרי שנים הוא הסכים לספר גם על הפחד. כמו הסיפורים ההם, גם ההרגשה שהמבוגרים לא יודעים מהחיים שלהם, נשארה איתנו עד היום. עד לאותו יום כולנו ידענו שיש לנו צבא בלתי מנוצח, ממשלה של גאונים, ומבוגרים אחראים שיוציאו אותנו בשלום מכל מצב. מאז אנחנו לא מאמינים לאף אחד. לא לממשלה. לא לצבא. ובטח שלא להורים. אפילו אלה שמנהלים את ההצגה, מימין ומשמאל, עושים את זה כאילו גם הם יודעים שאף אחד לא מאמין ביכולות שלהם, ולכולנו ברור שהם במשחק מסיבות אחרות לגמרי. אז למה שנסכים לצאת להילחם ולהיפגע בגלל ההחלטות שלהם? לרובנו הרי אכפת מהשירות הצבאי של אלין והמשנה הפוליטית של חודדה יותר משמעניינות אתכם היכולות של אנשי המטה הכללי או התובנות של חברי הקבינט המדיני.
גם ההסכם עם מצרים נשאר לנו מהמלחמה ההיא. יש כאן לא מעט אנשים שטוענים שהערבים מבינים רק כוח, אבל אל תשכחו שהסכמנו להחזיר את סיני, רק אחרי כמה אלפי הרוגים ומלחמה שממנה יצאנו בקושי, וגם זה לא בזכות אבא שלי והחברים שלו אלא בזכות האמריקאים שהטיסו לכאן נשק ובגדי חורף. הצד שלנו הוא זה שצריך לכאוב לו נורא לפני שהוא מסכים לוותר על משהו.
הילד התעורר. עשיתי לו חביתה וטוסט עם גבינה צהובה ועגבניה. למטה ברחוב אנשים עם בגדים לבנים הולכים לבית הכנסת או חוזרים ממנו. אני רוצה להבטיח לו שלא נצטרך לראות נהרות של דם ברחובות העיר, כדי שנהיה מוכנים להסכם הבא, אבל אני יודע שהוא יודע שאני לא מבין מהחיים שלי. שיהיה לך בתיאבון חמוד, ושתהיה לכולנו שנה טובה.