מאז ומעולם מצא המין האנושי דרכים משונות להבהיר לצאצאים הרכים שלו לאיזה שבט הם שייכים, למשל השחתה של אברי המין. בהמשך חייהם אנחנו מעבירים אותם טקסי התבגרות כמו הליכה על גחלים, עלייה לתורה או טירונות רובאי 02. קחו למשל פתיחת חשבון בנק - על פניו הליך ביורוקרטי פשוט, שבסיומו הצאצא מקבל גישה מלאה לנכסים שצבר במהלך כמה וכמה ימי הולדת וימי עבודה בשכר מינימום. אבל כשחושבים על זה לעומק, מדובר ברגע מכונן שמפריד בין ילדים שמבקשים ממך 20 שקל כדי לטעון את הרב-קו, למבוגרים שמבקשים ממך לסגור להם את האובר.
חמושים בתובנות המעמיקות הללו ומרוגשים כאילו אנחנו בדרך לצוד את הנמר הראשון, יצאנו אני והבכור לפתוח את חשבון הבנק הראשון שלו. "הטפסים כבר אצלם", הוא אמר – רק כמה ימים קודם הוא בילה שעות בלמלא אותם. "רק תבוא לחתום". ממש ליד הבית שוכן לו סניף של הבנק הכחול, זה שעל תלוש המשכורת של המנכ"ל שלו מודפס מדי חודש הסכום 186,000 שקל. יש לי חשבון בסניף אחר של הבנק, עוד מהימים שבהם החשבוניות היו מעץ והמתנות היו הופעה של תיסלם, והיה נראה לנו הגיוני להמשיך את המסורת המשפחתית. מנהל הסניף קיבל אותנו יפה, התנצל על כך שבגלל שאין מי שיטפל בנו עכשיו הוא יעשה את זה בעצמו והלך לאתר את הטפסים. אחרי חמש דקות של ציפייה דרוכה הוא חזר. אין טפסים. מישהו איבד אותם.
"תבואו ביום ראשון", הוא אמר בחיוך אבהי, "כמה שיותר מוקדם בבוקר, יהיה כאן רגוע ותוכלו לעשות את זה בלי לחץ". אז פינינו מקום ביומן, וביום א' התייצבנו בפתח הסניף - פחות נרגשים מאשר בפעם הראשונה, אבל חדורי אמונה ומוטיבציה. המנהל הושיב אותנו הפעם מול גברת ששרירי החיוך שלה התנוונו עוד בימים בהם החישובים נערכו על קירות המערה והמתנות היו הופעה של דינוזאור. "שבו", היא ירתה, "זה ייקח בערך חצי שעה". ישבנו. זה לקח קצת יותר מחצי שעה. במהלכה היא הביטה בסלידה בנו ובצג המחשב שלה, פלטה אנחות קורעות לב וגם הקלידה באצבע אחת. "היה לך חשבון קודם?", היא נעצה בבכור מבטים שלא היו מביישים חוקר בכיר במחוז מרכז. הילד נשבר והודה. "אז אני לא יכולה לתת לך מתנות". אם סיפוק מקצועי היה כסף, המשפט הזה היה הופך אותה ליותר עשירה מהמנכ"ל שלה.
מישהו ראה פה ירקות שורש ענקיים?
"אנחנו לא רוצים מתנות", אמרתי לה, "אנחנו רוצים לפתוח חשבון וללכת. ואם אפשר אז מהר". היא הרימה את הראש מהצג. באיטיות. כמו אקדוחן מנוסה. "אם אין לך סבלנות אולי תלך ותחזור עוד חצי שעה". "אבל אמרת שכל העסק ייקח חצי שעה", ניסיתי למחות. המבט שלה, בתוספת זה של הבכור שכל כך רצה כבר חשבון בנק משלו, הדביקו אותי לכיסא. עוד חצי שעה עברה ואז קרה משהו. המבט של הגברת הפך מסולד לזועף. קצב ההקלדה עלה פלאים, ומפעם לפעם היא הרימה את העכבר ודפקה איתו על השולחן. נדרכנו. קולגה שהוזעקה לפתור את המשבר הקלידה גם היא במהירות וחבטה עוד כמה פעמים בעכבר העלוב. מתוך השיחה בין השתיים הצלחנו לדלות ביטויים כמו "מחשב", "עכבר" ו"טכנאי".
"יש בעיה עם העכבר, אולי תחזרו בעוד חצי שעה?", היא חזרה על הצעתה האדיבה. בשלב הזה כבר איבדתי סבלנות. "גברת", אמרתי לה, "מגיע לבנק אדם בן שבע עשרה. רוב הסיכויים שהוא יעזוב אותו על ארבע בגיל שבעים ושבע. הבנק יכול לעשות עליו עד אז ערימות של כסף, אבל אתם עושים הכל כדי שזה לא יקרה". "מה אני אעשה", היא ענתה, "זה כוח עליון".
זה מה ששבר אותי. כוח עליון? צונאמי זה כוח עליון, רעידת אדמה זה כוח עליון, פלישה של ירקות שורש ענקיים זה כוח עליון. העכבר לא בסדר? תביאי חדש, תתיישבי ליד מחשב אחר, תעבירי אותנו לבנקאי אחר. כוח עליון זה בטח לא.
"בוא ילד", אמרתי בכוחותיי האחרונים, מתעלם מהמבטים החוששים שלו. "נחפש לך בנק אחר". שתי דקות מאוחר יותר ישבנו מעבר לכביש, בסניף של הבנק האדום - זה שהמנכ"ל שלו מרוויח רק 160,000 שקל בחודש. הלנה החביבה (לא, לא התחלתי אותה, בבנק האדום הולכים עם תגי שם) חייכה אלינו, הקלידה את מה שהיה צריך למחשב התקין שלה ואחרי פחות מחצי שעה יכולנו לסמן וי ליד המשימה. התשובות לשאלות "אני צריך לחתום על משהו?" ו"אני צריך להיות כאן בכלל?" נענו בשלילה, ובחיוך. אין לי דרך לדעת מה יהיה טיב היחסים שלו עם הבנק האדום בעתיד, אם יהיו כאלה, אבל היה לנו יופי של טקס התבגרות. עובדה. אפילו אני הצלחתי ללמוד משהו.