הסיפור שלי הוא על אבא שלי, יוסי ג'ינו, לוחם סיירת מטכ"ל וסוכן מוסד, "ג'יימס בונד הישראלי", האיש שרפול כינה "הלוחם הגדול בדורו". איש שהיה אגדה בחייו. אבל בשבילי הוא היה אבא.
אבא שלי היה יוצא למשימות מטעם המדינה מדי כמה חודשים. החיים שלו נקטעו שוב ושוב. בזמן שאנשים סביבו פיתחו קריירות, פתחו עסקים ודאגו לביטחון הכלכלי של משפחותיהם, אבא שלי הסתובב בעולם בשליחות מדינת ישראל. הוא מעולם לא ביקש שכר על עבודתו, כי הוא האמין שאם יעשה זאת – ייהרג. והמדינה – היא לא ראתה צורך לדאוג לו לפנסיה. וכך קרה שאחרי עשרות שנים שבמהלכן היה הולך וחוזר ממשימות סודיות ומבצעים מסוכנים, אבא שלי פרש ממערכת הביטחון ונשאר בלי כלום.
אבא שלי נתן למדינה את חייו במקום לדאוג לעצמו, אבל כשהחובות נערמו על גבו – המדינה לא נתנה לו דבר בחזרה. ולא רק שהיא הפנתה אליו את הגב – היא גם החליטה להילחם בו ולגרש אותו מביתו. וזה שבר אותו. הקשיים הכלכליים והסכנה לאבד את ביתו ריסקו לו את הלב, והלב הענק הזה נדם.
מהמדינה כבר התייאשתי. פניתי לח"כים, לשרים, לראש הממשלה. שלחתי מכתבים, הרמתי טלפונים, ותמיד קיבלתי את אותה התשובה: תסתדרו לבד. מדינת ישראל הפקירה את אבא שלי. היא בגדה בו. ואם ככה מתייחסת המדינה לגיבורים שלה, לאנשים שסיכנו את חייהם למענה, איך היא תתייחס לאדם הפשוט? איך היא תתייחס לחלשים ולמי שזקוק לעזרה? ולמה שמישהו יסכים להסתכן עבורה? האם אנחנו יודעים לדאוג לאלו ששמרו עלינו, למי שסיכנו את חייהם עבורנו? האם אנחנו מוכנים להתגייס למענם כפי שהם התגייסו למעננו?
אבא שלי היה אומר שבחיים יש רק ברירה אחת, והיא להצליח. בחודשים האחרונים יצאתי למסע בניסיון לסגור את החובות ולמנוע מאמא שלי להיזרק לרחוב. אמרו לי שזה חסר סיכוי, שזאת משימה בלתי אפשרית. אבל אני לא מאמינה שיש משימות בלתי אפשריות. אני הבת של יוסי ג'ינו.
לתרומות לקמפיין "המבצע האחרון של יוסי ג'ינו"
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: ליהי פיין, דנה כלדיאן
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il