אני אגם, בת 14 מנהריה, בת לשתי הורות, אמא ואמא טרנסג'נדרית, ולשתיהן יש בנות זוג, שירלי וחלי.
היינו משפחה רגילה... כאילו, מה זה רגילה?! לא, אני לא אגיד רגילה כי אנחנו רגילים... טוב, אני אתחיל מהתחלה: היינו משפחה עם אבא, אמא וארבעה ילדים. באמצע כיתה ה', אני חושבת בגיל עשר וחצי אמא שלי באה אליי והיא סיפרה לי. הייתי קטנה אז הסבירו לי במילים עדינות כאלה, שמשהו בנפש של אבא הוא של בת, נקבה, ושהוא רוצה להיות אישה. לא באמת חשבנו שזה יהיה מה שזה עכשיו.
אני יודעת שהיא התחילה לקחת הורמונים, ואז זה כבר לשים לק, וכבר ממש ארך השיער, וגוף נהיה יותר נשי.
זו תקופה כזו שכולם מסתכלים, ואת לא יודעת אם זה בן שנראה כמו בת או בת שנראית כמו בן. היו מסתכלים עליי כאילו אני חייזר. ואם אני הייתי הולכת עם 'אימי' (האמא הטרנסג'נדרית), זהו - אנשים היו הולכים, נמרחים, על הרצפה. נעלמים. מפנים לנו את המדרכה.
אני חושבת שלאמא היה קשה אולי טיפה להכיל את זה. אבל היא תמיד אמרה שזה אותו בן אדם, פשוט מגדר אחר, ושהיא התאהבה בבן אדם ולא במגדר שלו.
בדרך איבדתי הרבה אנשים. הם כנראה לא היו חברים שלי. איבדתי ילדים שחשבתי שהיו קרובים אליי, אבל אם אנחנו חשובים לאותם חברים הם היו נשארים. זו לא מחלה, אני לא אדביק אותך, "ווהו, לסבית!". לא קורה כלום, זהו. וחבל שאין אנשים שמבינים את זה. זה ממש מבוזבז כל ה... זו לא שנאה, אבל כל הבזבוז המיותר הזה. למה לא לקבל? זה לא עולה כסף לקבל. זה ממש בסדר. כולם אותו דבר. אני בן אדם, אתה בן אדם, שנינו בני אדם, זהו.
אם הייתי נגיד קטנה, קטנה, קטנה, והיו מספרים לי ממש את כל החיים שלי ושואלים אם אני רוצה לעבור את זה או לא רוצה לעבור את זה - ברור שכן, כי עכשיו טוב לי. וגם אני חושבת שגם הסביבה שלנו נהייתה יותר איכותית, בררנו אותה מספיק.
זהו, אני חושבת שזה נגמר בטוב. ממש בטוב.
הסרט "משפחה בטרנס" על משפחת צוק - זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2018 - יוקרן בהקרנת בכורה טלוויזיונית ב-6.6 ב-21:00 ב-yes דוקו
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: יהל יעקב
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il