אף פעם לא מתרגלים ל"צבע אדום". אי אפשר אפילו ב-12 שנים. אי אפשר להתרגל לזה. זה כל פעם יפחיד אותך מחדש. ושוב, ושוב, ושוב.
הכי מפחיד אותי שאם פתאום אני אשמע "צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום"... המשפט הזה עושה לי צמרמורות. זה משפיע על רמת הפחד שלי מדברים. אם אני שומעת לפעמים בומים על-קוליים, אמא'לה, כאילו... אני מתחילה לפחד. ולפעמים אני אפילו רצה הביתה בסטרס רק להגיע לממ"ד.
זה מפחיד אותי. אני חושבת על זה המון. מה יקרה אם אני אמות? מה, איך? יש הרבה ילדים שחושבים על זה, אבל אנחנו בדרך כלל לא מדברים על זה בבית הספר, כדי שלא יהיה מפחיד פתאום ו... בית הספר יהפוך למקום כזה שאנחנו מדברים על דברים מפחידים. ילדים שלא חוו את זה לפחות פעם אחת או פעמיים לא ידעו אף פעם איך זה מרגיש.
זה שסבבה, יש מקלטים, יש ממ"דים, יש כיפת ברזל, יש דברים - זה לא עוזר לנו בשום דבר, המלחמה הזו. זה לא יפתור פה כלום, שום דבר.
אני לא כועסת רק על הצד השני. אני כועסת על כל מי שהחליט לעשות את המלחמה הזו, שלא יוצא ממנה בסופו של דבר כלום. אני רוצה לחיות בשקט, בלי פחד שאני אלך ברחוב ופתאום יהיה "צבע אדום". אני לא רוצה שזה יקרה לי.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי חבני
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: נטע לי ספילמן
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il