תוחלת החיים של גברים נמוכה יותר מזו של נשים, בכל העולם. בישראל מדובר בפער של ארבע שנים. אנחנו מקבלים את העובדה הזו כמובנת מאליה. אבל חשבתם פעם מדוע יש הבדל כזה? מדוע גברים חיים פחות? למה גברים מתים יותר מנשים ממרבית המחלות שאינן קשורות למוות טבעי, למה הם מתים הרבה יותר מנשים בתאונות עבודה וכתוצאה מפשעים אלימים, למה הם מתאבדים יותר מנשים?

לימדו אותנו להאמין שגברים נמצאים במעמד פריווילגי, שהם בעלי כוח, מרוויחים יותר, נהנים מהחיים. אבל שכחו להזכיר שכבר מגיל צעיר מבקשים מהילד להתכונן להקריב את עצמו. משנות הגן מלמדים אותו שהוא צריך לעמוד בכל כאב ולהתגבר על כל קושי. הוא צריך ללמוד לייבש את הדמעות. הוא חייב לצאת "גבר". אם יש כאב, אסור לו להתלונן. אם הוא חווה מצוקה, הוא חייב לשתוק ולהמשיך הלאה. בכל פעם שיתלונן יגידו שהוא מתבכיין, ובכל פעם שיתבכיין יגידו שהוא "לא גבר", "בכיין", "חלשלוש", או רחמנא ליצלן "הומו".

גברים שמוצאים את עצמם במצוקה, בצרה או בכאב פוחדים לדבר מחשש שיאבדו מגבריותם, או שאינם יודעים איך לדבר כי כבר התרגלו להדחיק את הרגשות ולהתנתק מהם. גברים שנמצאים בחובות כספיים מסתירים את זה מבושה. גברים שסובלים מבעיה נפשית חוששים לבקש עזרה. פעמים רבות גבר שנמצא בצרה יפנה לפתרון אלים – הוא פשוט לא מכיר או לא מנוסה בדיבור על זה. מי שלא, מחפש מילוט דרך התמכרויות – לעישון, אלכוהול, סמים, פורנו, כל מה שישקיט את הנפש הסובלת. ההתמכרויות האלה מקצרות חיים בעצמן, והנה נסגר מעגל הכשפים.

אבל זו רק ההתחלה.

משום שהחברה תופסת את הגבר הממוצע כחזק ופריווילגי, היא מרשה לעצמה להתעלל בו. למשל, גברים הם הנפגעים העיקריים של אלימות במרחב הציבורי, מיחס אלים ולא מוצדק של שוטרים ועד היותם הרוב המוחלט של קורבנות פשעים אלימים ומעשי רצח. התעללות אחרת אפשר למצוא במאבקי גירושין שבמהלכם גברים עשויים למצוא את עצמם מורחקים מילדיהם ממש – עונש שקשה לדמיין מפלצתי ממנו, אבל החברה עוברת עליו לסדר היום.

וכמובן, ישנה ההקרבה האולטימטיבית: המלחמה. לפעמים אני חושב איך זה שיש לנו את יום האישה ויום המשפחה, אבל אין את יום הגבר - ואז אני נזכר ביום הזיכרון. כן, יש יום בו אנו נזכרים בכל הגברים שנאלצו להקריב את חייהם. הציפיה שלנו שהגבר יצא לקרב, יהרוג וייהרג, ויחזור פצוע בגוף ובנפש היא כמעט אוטומטית. וגם כאן הגבר חייב לציית. משכנעים אותו שזו גבורה וקדושה ואצילות, ואם מישהו יתנגד יקראו לו בכיין, או פחדן או בוגד.

לגברים אין ברירה. הם חייבים להקריב את עצמם יום יום ושעה שעה. להיות מנוצלים ומדוכאים. אין פלא שהם מתים יותר וחיים פחות.

אני שומע את הצקצוקים. יש מי שיגיד ש"זו עמדה בכיינית" – ולגברים, כזכור, אסור לבכות. יש שיאמרו ש"זו בכלל אשמתם" – כלומר, יאשימו את הקורבן. ויש שיגידו ש"נשים סובלות יותר". כאילו שזאת תחרות.

אבל האמת היא שכל גבר שמצא את עצמו בכאב עמוק, במצוקה ובבדידות יודע היטב עד כמה הנפש הגברית פצועה וזקוקה לעזרה.

אני מאמין שהגיע הזמן שהמצב ישתנה. גברים, ונשים שרוצות את הטוב עבורם, צריכים להתעורר מהתרדמת שאחזה בהם, להכיר בכך שזה כואב להיות גבר, ולהתאמץ לשנות את המצב. הגיע הזמן שגברים יתעוררו ויצילו את עצמם. כן, עד כדי כך.

*

בימוי: יעל רפופורט

צילום: רועי ברקוביץ'

עריכה: נעמה דעוס

הפקה: ליהי פיין

עורך הדעות: ניב שטנדל

לעוד סרטוני דעה במדור

יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il