גם אני הזדעזעתי בפעם הראשונה ששמעתי על האסון בערבה. כבוגרת מכינה קדם-צבאית, ידעתי בדיוק איך נראה טיול כזה ואיך מרגישים החניכים בו. האסון הזה טלטל אותי.
אבל מאז שקרה האסון, כל מה שאני שומעת זה כמה המכינות מיותרות ולמה צריך לסגור אותן.
כולם מדברים על הכסף שהמדינה שופכת על המכינות. כסף? אנחנו עובדים ומממנים את עצמנו. ולא במלצרות או במכירות. אנחנו עובדים בחקלאות, בחינוך. איפה שצריך ידיים עובדות. ואת העבודות האלה אנחנו מוצאים בעצמנו. אף אחד לא דואג לנו.
אנשים שואלים: למה הם נפגשו עם ברוך מרזל? אבל במכינות נפגשים עם כל קצוות החברה הישראלית. עם ימנים ועם שמאלנים, עם מתנחלים ועם פעילי שלום. אנחנו מבקרים במדרשות של הציונות הדתית, מתארחים אצל משפחות חרדיות, מבקרים בכפרים ערבים. מדברים, מתווכחים, מקשיבים.
אנשים חושבים שזה כמו עתודה או מכינה באוניברסיטה, שאנחנו באים להשיג מקצוע או תואר. שאנחנו בעצם דואגים רק לעצמנו.
במכינה אנחנו לומדים איך לעזור לזולת, איך לתרום למדינה. מלמדים אותנו איך להגשים את עצמנו בצבא, למה צריך לצאת לפיקוד וקצונה. אנחנו לומדים על אקטיביזם, על חלוציות, על מנהיגות. אנחנו מתנדבים בקהילה כל שבוע. אנחנו עוזרים במלחמות, באסונות, אוספים תרומות, עוזרים לנזקקים. זה נקרא לדאוג לעצמנו?
אני הגעתי למכינה קדם-צבאית כי רציתי לתת מעצמי, לתרום עוד. כי הרגשתי שהלב שלי רועד בכל פעם שקרה אסון, שאני רוצה לעזור. שאני רוצה להכיר את החברה הישראלית, להשפיע עליה, להנהיג. ומצאתי מסגרת שלימדה אותי ונתנה לי לעשות את זה. את זה אתם להרוס? לאנשים כמוני אתם רוצים לחסום את הדרך?
מה שקרה בנחל צפית זה מחדל. המחדל הזה כבר הרס משפחות. בואו לא ניתן לו להרוס גם את המכינות.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: עידו קרני
עריכה: צופית אמירה
הפקה: יהל יעקב
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il