לא מזמן חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה ארוכה. במשך חודש טיפלתי ביחד עם בת הזוג שלי בשני הילדים המדהימים שנולדו לנו: חיתולים, אמבטיות, האכלות, לילות ללא שינה. זה היה קשה, היה מאתגר – אבל היה ברור לי שכאן אני צריך להיות.
אני מספר לכם את כל זה כי אני יודע שהיה לי מזל שלא הרבה אנשים זוכים לו: מקום העבודה שלי נתן לי חודש חופשה בתשלום, בזמן שרוב האבות בישראל מקבלים בקושי כמה ימים. ואם המדינה לא נותנת לכם יותר מכמה ימים של חופשת לידה, איך תדעו מה אתם מפסידים?
הרבה אבות בכלל לא חושבים לקחת חופשת לידה ארוכה. איך אפשר להאשים אותם? הרי אף אחד בכלל לא מציע להם. ואם כבר יש אבא שרוצה להאריך את חופשת הלידה, הוא צריך לעשות את זה על חשבון חופשת הלידה של בת הזוג שלו. ולמה שמישהו ירצה לקחת מבת הזוג את חופשת הלידה שלה?
גם אנחנו רוצים להיות שם כשהילדים שלנו עושים את הצעדים הראשונים שלהם בעולם. לא על חשבון בנות הזוג שלנו, אלא ביחד איתן.
כאבות טריים, לעזוב ילד קטן אחרי כמה ימים זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות. ויותר חשוב: זה הדבר האחרון שהילדים שלנו צריכים.
התרגלנו שזה המצב: האישה יולדת, הגבר נשאר איתה כמה ימים וחוזר לעבודה. אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. עובדה – יש מדינות שבהן זה אחרת. במדינות ה-OECD נותנים לאבות בממוצע חודשיים חופשה בתשלום. בישראל נותנים לנו שישה ימים (וזה על חשבון ימי המחלה והחופשה שלכם....). זה "נטו משפחה"? הצחקתם אותי.
הייתי שמח להישאר בבית עוד כדי לגדל את הילדים עם בת הזוג שלי, אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד – כי פשוט לא נסגור את החודש. בשביל זה אנחנו צריכים את המדינה. ואם למדינה באמת חשוב מהמשפחה, אז הגיע הזמן למהפכה.
הגיע הזמן שנדרוש חופשה גם לאבות - של חודש, חודשיים, שלושה. חופשה משמעותית, ארוכה, מועילה. חופשת הורות משותפת. אם באמת אכפת לנו מדור העתיד, מהתא המשפחתי ומטובת הילדים צריך לגבות את זה במעשים.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: איתמר מורז
עריכה: צופית אמירה
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il