אני קרן, אמא של עידו ברנשטיין זיכרונו לברכה.
לפני כשנה וקצת בחופשת יום העצמאות נפשנו עם כמה משפחות חברים בצימר בדרום. עידו היה בן שנתיים ושלושה חודשים. ובערב השני עידו ניגש לבריכה שלא היה בה אף אחד ומצא את מותו בה.
בשעה חמש וחצי אחר הצהריים המבוגרים ישבו במרפסת, בפרגולה של הווילה. הילדים היו בסלון, ראו טלוויזיה, שיחקו בטלפונים. עידו שלי מצולם בשעה חמש וחצי בפלאפון שלי, שצילמתי ותעדתי את הווילה. כנראה קצת שעמם לו והוא מצא את דרכו לאן שהוא אוהב שזה מקור עם מים. וכעבור שבע דקות חבר של בעלי, שישב באותה עת במרפסת, נשען על המעקה לכיוון הבריכה ופתאום הוא רואה את עידו צף.
מאוד קשה לקום בבוקר ולתפקד. בהתחלה זה על גבול הבלתי אפשרי. בזכות הילדים הגדולים שלנו, זה מה שמרים אותנו ומאלץ אותנו להמשיך ולהתקיים ולקיים בעבורם אורח חיים נורמלי, עד כמה שאפשר. יש שתי אפשרויות: זה או להחליט לסיים את החיים או להמשיך בחיים. וכנראה שהחיים הם יותר חזקים, עם כל הכאב.
כל יום בוכים, כל יום מדברים עליו. בשנה הראשונה אני כמעט כל יום עליתי לקבר שלו. הזמן עושה את שלו. הוא לא מקל את הכאב, הוא פשוט גורם לך לעשות פעולות בחיי היומיום שידחיקו את המחשבה.
כשאתה שומע ברדיו או בתקשורת "ילד טבע" אז אוטומטית האינסטינקט שלך להגיד: "איך זה יכול לקרות, איפה ההורים היו?". אתה מנסה "להתנער מאחריות" ולא להבין שיש תחושה שהיא הגיונית שאם אין אף אחד בבריכה אז אני יכול גם עם הגב לבריכה. למה אני צריך בכלל להסתכל עליה? זה לא רלוונטי. אתה חושב שהכל בסדר והכל רגוע ואתה לא צריך להיות עם השגחה ועיניים לבריכה. וכאן הטעות. בתפר הזה, ילד יכול ללכת בלי שאתה תשים לב, שלא יודע לשחות, ופשוט להחליק לבריכה. אתה לא תשמע, הטביעות הן שקטות. מספיק שאין מבוגר בקשר עין עם הבריכה כל הזמן שהיא עומדת והבריכה לא מגודרת ולא עם שער כראוי ואתה פשוט מאבד את היקר לך מכל בשניות.
וזה נמצא, זה נמצא כל הזמן. זה גם לא משהו שאתה רוצה לשכוח, אתה לא רוצה לשכוח אותו. זה הבן שלך, לא מגיע לו שתשכח אותו. אתה תעשה הכל כדי לדבר עליו, להנציח אותו. ואנחנו מנסים לעשות הכל כדי שזה לא יקרה חס וחלילה לאף ילד אחר.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: עידו קרני
עריכה: נעמה דעוס
איפור: סגית רייס
הפקה: עמית רוסו-ברנר
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il