אני אחמד, מנהל תחום חברה ערבית בקרן אדמונד דה רוטשילד.
היום שבעה עשר אחוזים מהסטודנטים בישראל הם מהחברה הערבית. הנה - הערבים נוהרים לאקדמיה. וואלה, שיחקנו אותה.
אבל זה לא מובן מאליו.
קחו למשל סטודנט ערבי שמתחיל ללמוד באוניברסיטה. נגיד אני.
אני לומד בעברית. אל תשכחו שעברית היא לא שפת האם שלי. היא אפילו לא השפה השנייה שלי, שהיא ערבית ספרותית. אני צריך להקשיב, לתרגם בראש, להבין ולסכם את כל החומר המסובך בשפה השלישית שלי. איך השפה השלישית שלכם? הייתם יכולים להיבחן בה? וזה עוד לפני שדיברנו על מבחן חובה באנגלית – השפה הרביעית שלי.
בחגים היהודים אין לימודים, כמובן, אבל בחגים הערבים לומדים כרגיל. גם ברמדאן. במשך חודש שלם בסמסטר אני צם. תנסו לדמיין בחינה באנגלית בארבע אחר הצהריים, כשאתם בצום מארבע לפנות בוקר. איך האנגלית שלכם אחרי 12 שעות צום? שלי – ככה ככה.
ונגיד שנגד כל הסיכויים כבר הצלחתי לסיים לימודים. יודעים מה? אפילו בהצטיינות. עכשיו אני יוצא לחפש עבודה.
כשאני מגיע לראיון אני נותן כבוד למי שיושב מולי. אני לא מסתכל לו בעיניים. ככה לימדו אותי. אבל האדם שמולי חושב שאין לי ביטחון עצמי, או שיש לי מה להסתיר.
אחר כך הוא מבקש שאספר על עצמי. אולי הוא מצפה לשמוע כמה אני פורץ דרך, מקורי, יוצא דופן. אבל במקום שאני בא ממנו, להצלחה יש משמעות אחרת, קולקטיבית. הצלחה היא לא ההצלחה האינדיבידואלית שלך, אלא ההצלחה של הקבוצה, של החברה. עובד טוב לא אמור להיות יוצא דופן, אלא דווקא להשתלב. את העבודה הזאת כנראה אני שלא אקבל.
זה הסיפור של צעירים ערבים רבים בישראל. אנחנו מנסים לעזור להם, להכין אותם ללימודים הגבוהים ולהשתלבות בתעסוקה הולמת. אבל זה לא מספיק. צריך גם שהצד השני יבין את המצב.
מרצים ומעסיקים – אתם מפספסים צעירים מוכשרים. אתם מפסידים סטודנטים מצטיינים, עובדים מסורים, עמיתים מוצלחים. אתם מחמיצים אותם רק בגלל שאתם לא יודעים לשאול את השאלה הנכונה. לא חבל?
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: עידו קרני
עריכה: אורי סתו
איפור: סגית רייס
הפקה: דנה בן ג'ויה
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il