אני עלמא, ונמאס לי. נמאס לי שההורים שלי אומרים לי כל הזמן "תעזבי כבר את הטלפון". הם אומרים שזה רע בשבילי – שזה הורס לי את העיניים, שזה מטמטם את המוח. תגידו, אם זה כל כך רע בשבילי, למה אתם עושים את זה בעצמכם כל הזמן?
למשל, ביום שישי, כשאני חוזרת מבית הספר ושני ההורים שלי בבית. אני נכנסת לסלון ובבית יש דממה. אפילו לא "הי". העיניים של שניהם בתוך הטלפון.
או אם בערב משעמם לי ואני מבקשת מההורים שלי לשחק איתי במשחק קופסה. אבא אומר לי: "תבחרי משחק, תסדרי ואני בא". אני בוחרת, מסדרת – ונחשו מי לא בא. למה? כי הוא בדיוק קיבל מייל מהעבודה.
האמת, אני מבינה. אני יודעת שלפעמים אתם מתעסקים גם בדברים חשובים, שיש לכם מיילים דחופים או סמסים שצריך לענות להם. ואפילו דברים שקשורים אלי. אבל לא יכול להיות שתגידו לי לעזוב את הטלפון כשהעיניים שלכם כל הזמן בתוך המסך.
וזה לא שאני רק בטלפון. אני עושה המון דברים. אני לומדת, הולכת לחוגים, נפגשת עם חברים, משחקת, מנגנת, כותבת. וכן, לפעמים אני גם קצת מול הטלפון ובמחשב. אבל ההורים שלי? הם כל הזמן שם.
אז אם אתם רוצים שאני אתנהג אחרת – תנו דוגמה. אל תגידו לי לעזוב את הטלפון לפני שאתם עוזבים אותו בעצמכם.
וזה לא רק המסכים. רוצים שאעבור רק במעבר חציה? תעשו את זה גם אתם. רוצים שאני לא אקלל? אל תקללו. רוצים שאני אוכל בריא? תאכלו גם אתם בריא. אל תגידו לי לא לשתות קולה ותעשו את זה בעצמכם.
וכשאתם תפסיקו להיות מכורים כל כך למסכים, תוכלו להעיר גם לי. עד אז – תניחו לי.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: שי מדמון
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: דנה מדמון
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il