אני רביע, ואני דרוזי. עד לפני שבוע הייתי האח שלכם: ישראלי, לוחם בצה"ל, נאמן. עכשיו הפכתי לבוגד. למה? כי פתחתי את הפה.
האמת, זה די מפתה להיות דרוזי המחמד שלכם. אני לא רוצה שיקראו לי בוגד. עדיף לי לסתום את הפה. אבל אני יודע שאם אני אסתום את הפה, שאם הדרוזים יסכימו לקבל "מעמד מיוחד" – הסיפור של חוק הלאום נגמר.
נכון, נהנינו מהמעמד המיוחד שלנו. אהבנו להיות המיעוט המועדף. אהבנו לקבל יחס יותר טוב מזה של הערבים, להיכנס יותר בקלות לחניון, להיות קצת פחות מושפלים בדרך למטוס. פחות מבטים חשדניים, יותר חיבוקים, וכל זה בעזרת מילת הקסם "דרוזי". הפסקנו לדבר ערבית, השמטנו את ה"ערבי" מהזהות שלנו. חלקנו אפילו החליפו את השם, שלא יישמע ערבי. אנחנו לא ערבים, אנחנו דרוזים. אנחנו האחים שלכם.
מאז קום המדינה ממשלות ישראל עשו לנו הפרד ומשול – וזה שירת את שני הצדדים. אבל עכשיו אתם רוצים לנצל את זה שוב כדי להפריד בינינו סופית – להגיד שלדרוזים יש מעמד מיוחד, אבל לערבים לא. ולזה אסור לנו להסכים. כי זה בכלל לא משנה אם אני דרוזי או ערבי. זה גם לא משנה אם שירתי בצבא או לא. אני לא צריך לנופף בתעודת לוחם בשביל שלא יפשיטו אותי בשדה התעופה. מה שמשנה הוא שאני אזרח מדינת ישראל.
כבר שמעתי אנשים אומרים שעלינו על עץ גבוה מדי, שהרמנו את הראש יותר מדי. אז תפנימו: אנחנו בני הארץ הזאת לא פחות מכם. אנחנו אוהבים את המדינה הזאת לא פחות מכם ותורמים לה לא פחות מכם. ואנחנו לא מרימים את הראש יותר מדי – נולדנו עם ראש מורם, וככה נישאר.
רביע באדר הוא עורך ברדיו 103FM
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: שי מדמון
עריכה: שחר זלצמן
הפקה: דנה מדמון
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il