אני צור. אח שלי, הדר גולדין, נהרג ונחטף במבצע "צוק איתן", ומאז גופתו מוחזקת בידי חמאס. אולי ראיתם אותי בטלוויזיה, שמעתם אותי ברדיו, קראתם עלי בעיתון. אני יודע מה אתם חושבים בכל פעם שאתם רואים אותי ואת ההורים שלי קוראים להחזיר את הדר. אני יודע שאתם מבינים אותי, אני יודע שאתם מזדהים עם הכאב שלי. אבל אני גם יודע שכל הזמן יש מישהו שאומר לכם שהזדהות עם הכאב שלנו פירושה הסכמה לשחרור מחבלים. שאם תקשיבו למשפחה שלנו, היא תמיט עליכם אסון. והאמת היא שמי שאומר את זה משקר.
אנחנו לא דורשים לשחרר מחבלים. מעולם לא דרשנו. המחבלים ששוחררו בעסקת שליט הם המחבלים שהרגו את אח שלי. אנחנו רוצים שלא ישוחררו מחבלים, אנחנו רוצים שלא יקלו על חייהם בכלא הישראלי, אנחנו רוצים שלא יעניקו להם זכויות יתר.
אנחנו גם לא דורשים להחריב את עזה ולהתעלל בתושביה. להיפך – אנחנו קוראים להפריח את עזה. אנחנו מבינים את הצורך בפתרון דחוף של הסכסוך יותר מכולם, כי אנחנו מדממים בגללו יום יום. וכל מה שאנחנו דורשים הוא שכל הצעדים שנעשים מול עזה והחמאס יהיו כרוכים בהשבת הדר ואורון לישראל.
לשחרר מחבלים זאת לא הדרך היחידה להחזיר חיילים, אבל זה מה שהממשלה רוצה לגרום לכם לחשוב. זאת מניפולציה, והממשלה עושה אותה כדי להצדיק את העובדה שהיא לא עושה כלום כדי להחזיר את חיילי צה"ל הביתה. ובינתיים הדר מופקר באופן שעוד לא היה כמותו במדינת ישראל. ואנחנו, המשפחה, נשארנו לבד במערכה.
למשפחה שלי כבר לא יהיה סוף טוב. אנחנו לא נלחמים כאן על החיים של אח שלי. אנחנו נלחמים על החיים של החייל הבא. אל תשאירו אותנו לבד.
*
בימוי: יעל רפופורט
צילום: סער מזרחי
עריכה: נעמה דעוס
הפקה: דנה כלדיאן
תחקיר: נעמי ביגלאייזן
עורך הדעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il