עולם התעסוקה עומד בפני משבר בינלאומי ענק ומי שאשם בו זה אתם. "הלקוחות שלנו פשוט אובדי עצות", אמר לי השבוע יועץ ארגוני שעובד עם כמה חברות גדולות במשק. "העובדים הצעירים לא מקצועיים ולא לוקחים אחריות. הם מאחרים, מבריזים, לא שומרים על נהלי בטיחות. זבניות למשל יוצאות לבלות ביום חמישי, וביום שישי בבוקר, היום הכי עמוס בחנויות, הן פשוט מודיעות שהן לא מגיעות".
רוב האנשים שאני מכירה, אמרתי לו, עובדים כל הזמן, הרבה פעמים בכמה עבודות, לפעמים ממש חוזרים הביתה מעבודה אחת ויוצאים שוב, לעבודה השנייה. "מפונקים" זה הטיעון הכי נפוץ נגדנו, אבל הוא בקושי טיעון; אתה אומר לאנשים שבישראל עובדים הכי הרבה שעות במערב ומרוויחים הכי פחות, או שצריך 150 משכורות כדי לקנות דירה, או שהחליטו השבוע להקטין עוד יותר את הפנסיות של הצעירים כדי להציל את אלה של המבוגרים, והם עונים לך "נכון, אבל אתם מפונקים". זו לא חכמה סתם להגיד את זה. צריך למצוא הסבר להתנהגות שלהם.
היו, כמובן, מי שמצאו: בזמן האחרון התפשטה החכמה העממית שההורים שלנו חינכו אותנו שאנחנו מוכשרים ומיוחדים, ולכן הפכנו למפלצות נרקיסיסטיות שלא מוכנות להתאמץ, ודורשות יחס מיוחד בכל מקום שהן מגיעות אליו. זו תאוריה מעניינת, ועוד נדבר עליה, אבל לפני שהולכים עד לאייטיז כדי לבדוק מה קרה לעובדים, בואו נבדוק מה קרה לעבודה.
לא קיבלתי העלאה? עוזבים
אחרי השיחה עם היועץ הארגוני פניתי לעוד מנהלים, מכל מיני תחומים. אנשים צעירים, רגישים, מודעים חברתית, כאלה שממש לא רוצים לקחת את תפקיד המבוגרים שיורדים על הדור הבא. קיוויתי שהם ינפנפו את הטענות שלו ויגידו שהצעירים שהם מכירים הם דווקא סוסי עבודה. ואיך להגיד את זה, חברים? אנחנו צריכים לדבר.
"הם מפונקים", קבעה בעלת מכון יופי בת 32. "מתעייפים מהר. חצופים. מאחרים. מבריזים. הם עוברים מעבודה לעבודה, רוצים לעשות מכה של כסף מהר ולא מוכנים להתפשר. אין להם מוסר עבודה, הם נעזרים בהורים ומרשים לעצמם. בגדול התמונה היא של חוסר יציבות, פינוק וחוסר הערכה".
"הדעה הרווחת היא שהם יכולים להחליף מקום עבודה בתכיפות גבוהה", אמרה סמנכ"לית במשרד יחסי ציבור. "לא כיף? דורשים ממני הרבה? לא קיבלתי העלאה? עוזבים. לא מתמודדים".
"הם שונים לגמרי מאיך שאנחנו היינו", מסכימה גם עורכת בכירה בטלוויזיה, בת 35. "אנחנו היינו עובדים מהבוקר עד הלילה ופוחדים להוציא מילה. הם, אחרי כמה חודשים, בטוחים שהם מיצו את התפקיד ורוצים קידום. הם לא מתביישים לבקש אחרי שלושה חודשים העלאה, טלפון ולעבוד מהבית, ואם הם לא מקבלים את זה הם מתחילים לחפש עבודה חדשה".
"הם לא מעריכים את מה שעושים בשבילם", סיפרה מנהלת צוות בחברת ייעוץ, דור ה-Y בעצמה, בת 27. "אין להם מחוייבות ורצון להצליח ולהתקדם, רק ציפיה לקבל ולקבל. הם רוצים לעבוד ימים קצרים ומבקשים לקחת חל"תים ארוכים אחרי מעט זמן בעבודה. הם נותנים מעט שעות ומדלגים על משימות פשוטות שהן חלק משגרת העבודה בחברה. הם לא יוצאים מגדרם כדי לעשות עבודה טובה, רק רוצים לסמן וי".
"אני שואלת את עצמי מה אני עושה לא נכון", אמרה אותה מנהלת צוות. "אולי אני לא מפרגנת על עבודה טובה? אולי אני לא מספיק טובה ברתימה? אבל גם בהחלט עוברות לי מחשבות שזה דור שמחפש נוחות, שלא רגיל להתחייב למשהו מכל הלב, רואה את עצמו במרכז, ואולי אפילו לא מספיק בוגר בשביל לחשוב ולבקר את עצמו".
ניסיתי להסתכל על עצמי ולראות אם אני מבינה על מה הם מדברים. כן, טוב, יצא לי, לפני כמה שנים. ביטלתי פגישת תחקיר בירושלים כי התחבורה הציבורית ביום חמישי נוראית. ביקשתי לעבור לחצי משרה באמצע קייטנת קיץ והשארתי את הבוסית שלי לבד עם הילדים כל הצהריים. הגעתי לעבודה בחטיבת ביניים ב-11 בבוקר עם בגדי יציאה ועפרון שחור מרוח מסביב לעיניים, כי חזרתי הביתה בשבע והתכוונתי לנמנם רק כמה דקות. כשהייתי בת 25 פרצתי בבכי במשרד של העורכת שלי, כי הקידום שהייתי בטוחה שאקבל אחרי שנה בעבודה לא הגיע וכבר עברו שנתיים.
המנהלים האלה לא ידעו עד כמה הם פוגעים בול: מחקרים בינלאומיים עצומים שנעשו בשנים האחרונות על עובדי דור ה-Y הגיעו לאותן מסקנות כמעט אחד לאחד, גם אם מנוסחות באופן מעט פחות ביקורתי. בסקר של מכון פאנלס משנת 2013 אמרו בני 21-26 בישראל שהדבר הראשון שהם מחפשים בעבודה הוא נוחות והשני הוא כסף. מחקר של יאהו ומכון RHI הראה שהדברים שהכי חשובים לצעירים הם במקום העבודה הם גמישות, הטבות וקידום. מחקר של חברת PWC הבינלאומית שכלל כ-5,000 עובדים ב-75 מדינות הגיע למסקנה שדור ה-Y הם עובדים לא נאמנים, מעדיפים לעבוד מהבית, מצפים להתקדם מהר ויעזבו את העבודה אם לא יקבלו את התנאים שהם רוצים.
אלה רק כמה דוגמאות. חלק מזה נובע כמובן מאשליה אופטית – לוקח כמה שנים להבין מה זו בדיוק עבודה ומה לא עושים שם, וחלק מהעובדים הגרועים פשוט לא מצאו עדיין את המקצוע הנכון, וכשהם יגלו אותו הם יפרחו. ועדיין, אינספור מחקרים, דו"חות עסקיים וכתבות שנעשו בשנים האחרונות מספרים את אותו סיפור. צעירים רוצים היום מהעבודה שלהם אחד משני דברים – הראשון הוא לעשות את מה שהם תופסים כעבודה בעלת משמעות, שזה הרבה פעמים אומר לעבוד בדיוק, אבל בדיוק בדבר שמעניין אותם ושלדעתם הם נועדו לו, לא מסביב ולא בדרך. ואם לא – אז לפחות עבודה גמישה עם שעות נוחות ותנאים טובים. כשהם לא מקבלים לא את זה ולא את זה, הם פשוט עוברים לתחנה הבאה. האם אנחנו באמת העובדים הכי גרועים בעולם? איך הפכנו לכאלה?
איך אתה יכול להתפטר? יש לך הזדמנות לבנות פה קריירה לעשרים שנה
"הבוס שלי נתן לי לפני שעזבתי את כל הנאום הזה של המפונקים", סיפר לי השבוע בחור בן 28, שהתפטר לפני חצי שנה מחברה בינלאומית. "אתם לא רוצים להתקדם, אתם לא מוכנים לעבוד קשה, אתם רק רוצים לזוז ממקום למקום. הוא אמר לי, איך אתה יכול להתפטר? יש לך הזדמנות לבנות פה קריירה לעשרים שנה. אבא שלי אמר לי אחר כך את אותו דבר. שניהם היו משוכנעים שאני עושה את טעות חיי".
בשנתיים שבהן הוא עבד בחברה, הוא סיפר, הוא באמת קיבל קידום. הוא גם הוקפץ מהמחלקה שלו למחלקת הדגל של החברה, "מחלקה יוקרתית, שזו גאווה להשתייך אליה, והיא גם מאוד רווחית". וקיבלת גם העלאה יחד עם הקידום הזה, שאלתי. "לא, איפה", הוא אומר. "אותו כסף בדיוק".
הכסף, אגב, היה 6,000 שקל בחודש. הוא כן עזב, טס למרכז אמריקה לחצי שנה, חזר ומצא עבודה בחברה המתחרה, עם משכורת טובה יותר. ההתנהגות הזו מתאימה לכל מה שאומרים על דור ה-Y, ומצד שני, בשורה התחתונה – זו הייתה החלטה כלכלית נכונה. וזה, בעיניי, המפתח להבין את מה שקורה בעולם התעסוקה היום.
בואו נחזור רגע לשנת 2011. עבור רבים מאיתנו, אלה שהם סביב גיל 30 ומעלה, נניח, המחאה החברתית היתה רגע שהיה בו הרבה ייאוש, אבל היתה בו גם מידה של נחמה. אתם זוכרים את זה? התעוררנו פתאום וגילינו שלא רק אנחנו במינוס. ראינו שכולם לא מסתדרים, הפסקנו להרגיש אשמים שהמצב הכלכלי שלנו כל כך גרוע, הבנו שהחברים שלנו לא באמת מרוויחים הרבה כמו שאנחנו מדמיינים. היתה בזה גם הקלה ושותפות גורל.
אבל בשביל אנשים שנכנסים לשוק העבודה בשנים האחרונות, זה היה סיור ההיכרות עם הכלכלה הישראלית. הם הבינו עוד לפני שהם יצאו לדרך שהנוסחה של תלמד > תעבוד קשה > תצליח לא עובדת יותר, ושהסיכוי לשדרג מעמד כלכלי בישראל גבוה רק קצת יותר מאשר בקאסטות בהודו.
עובדים צעירים היום הולכים לחפש עבודה כשהם כבר יודעים שהשכר בישראל ובעולם קפוא כבר משהו כמו 15 שנה, ושהפריון כן עלה, אבל המעסיקים פשוט גרפו לעצמם את ההפרש. הם יודעים שהוצאה פתאומית של 8,000 שקל תשבור אותם כלכלית. הם ראו את מחאת העגלות ואת ההורים שכורעים תחת תשלומים לגנים של 3,000 שקל בחודש, והבינו שהם צריכים להרוויח עד תחילת שנות השלושים שלהם משכורות גבוהות מאוד, אחרת כשהם יהפכו להורים הם ישקעו בחובות. ואז מה קרה? נגמר הקיץ, קיפלנו את האוהלים, ואמרנו לצעירים: חבר'ה, קדימה, עניינים כרגיל. אין מה לראות פה. רוקנו את העבודה מערך, וציפינו מהם להמשיך לעבוד קשה כאילו הם לא היו פה. כאילו הם לא יודעים מה קרה.
אבל קרה משהו. ואם לדור המבוגר היתה, לפחות בתחילת הדרך, הכרת תודה כלפי המעסיק ותחושת הערכה על כך שהוא מעניק להם פרנסה – מי שיוצא לשוק העבודה היום תופס הרבה פעמים מהרגע הראשון את המעסיק כמישהו שמנצל אותו.
אנחנו תופסים אנשים שעוזבים עבודה אחרי פחות משנה כחצופים, אבל כשחושבים על זה, השוק שמתלונן על עובדים לא יציבים הוא אותו שוק שחרת על דגלו במשך עשרות שנים גמישות ניהולית בכל מחיר: הוא הפריט חלקים עצומים מהשירות הציבורי ומסר אותם לעמותות שמעסיקות עובדים במקג'ובים של 65 אחוז משרה בשכר מינימום. הוא פורר משרות למטלות פרילאנס תמורת תשלום זעום בלי שום זכויות. הוא שבר את הוועדים בכוח, וכשצעירים ניסו להתאגד שבר אותם שוב. הוא ביטל את הקביעות, את קרנות ההשתלמות, את השעות הנוספות ואת הפנסיות התקציביות, ומצא גם טריקים לשלם פנסיה רק על חלק מהמשכורת. והנה, זה הצליח: אפשר לפטר ולהעסיק מיד את מי שרוצים לאיזה צורך שרוצים. רק על דבר אחד שכחו לחשוב: שגם העובדים יחתכו את החלק שלהם. "זה כמו הסיפור על הסוס שניסו לחסוך לו באוכל כדי לראות מה יקרה", אומר ד"ר דרור דולפין, מומחה לשחיקה בעבודה שעוסק בעיקר במערכות בריאות. "הורידו והורידו והורידו, והסוס המשיך לעבוד מצוין. עד שהוא מת".
העובדים התאימו את עצמם לעולם החדש: הם למדו לא לצפות ליציבות, והם גם לא מעניקים שום יציבות בחזרה. "הם כבר לא מחפשים קריירה לחיים", אמר השבוע מנהל ותיק בשירות הציבורי. "מאז שעברו לפנסיה צוברת, אנשים מרגישים שהם יכולים ללכת". לא רוצים? לא צריך.
"העובד מבין שלאף אחד לא אכפת ממנו", ממשיך דולפין. "הוא רואה שכולם עובדים באיזו מדיניות של 'תחטוף מה שאתה יכול, אני לא מבטיח לך שום דבר'. ברגע שזה קורה אני מחוייב לעצמי ולחיים שלי ומנהל את עצמי. כמו שאתה לא מחוייב לי, אני לא מחוייב לך. החוזה הפסיכולוגי בין מקום העבודה לעובד נשבר, והמעסיקים עדיין לא מבינים מה קורה".
ועכשיו תסתכלו שוב על מה שהמנהלים שלהם אומרים: הם רוצים לעשות מכה של כסף. הם לא מתביישים לבקש העלאה. אם הם לא מקבלים כסף, הם רוצים לכל הפחות לעשות בדיוק את מה שהם אוהבים. אם הם לא מקבלים גם את זה, הם עוזבים.
זה השכר והוא לא ישתנה, לא בעוד שנה ולא בעוד שלוש שנים
דמיינו שיום אחד אתם נכנסים לחדר, ובחדר הזה יושב מאחורי שולחן איש שאתם לא מכירים. הוא מציע לכם הצעה: אתם תתנו לו את כל הזמן והאנרגיה והכשרון והרעיונות שלכם, והוא בתמורה יתן לכם כסף. כמה כסף, תשאלו, והוא יגיד: "פחות ממה שצריך כדי להתקיים. אתם תבואו לעבודה כל בוקר, תלכו הביתה בערב, ועדיין תצטרכו לחפש השלמת הכנסה, או להתקשר להורים שלכם ולבקש עזרה". אתם תגידו, טוב, לפחות יהיו לי דמי אבטלה ופנסיה וחופשה וימי מחלה, אבל הוא יגיד, "לא בדיוק. אני אשלם לכם רק על חלק מזה, לא על הכל, ככה שבכל מקרה אתם תהיו קשישים עניים". אתם תגידו, אוקיי, אולי עדיין שווה לי לעשות את זה, כי אני אהיה טוב ואתקדם. אבל האיש בחדר יגיד לכם, "זה לא יקרה". כמו שקרה, למשל, למישהי שאני מכירה, שמנהלת משאבי האנוש אמרה לה לפני שהתחילה לעבוד במשרה מלאה תמורת משכורת מינימום לפי שעות: "זה השכר והוא לא ישתנה, גם לא אם תבואי אליי עוד שנה וגם לא עוד שלוש שנים". מה תעשו? אם לא תהיה לכם ברירה אלא להסכים להצעה הזאת, אתם תחפשו כל הזדמנות לצאת משם, ולמצוא משהו טוב יותר.
התיאור הזה נשמע קיצוני, אבל זה המצב של רוב הצעירים בשוק העבודה היום. ביום שני האחרון פורסם בבריטניה מחקר בינלאומי מדהים, שמראה איך בשמונה כלכלות מערביות – בריטניה, קנדה, גרמניה, צרפת, ארצות הברית, ספרד, איטליה ואוסטרליה – החלק של הדורות המבוגרים בעושר הלאומי גדל ב-30 השנה האחרונות, והחלק של הצעירים קטן. זה מוכח מספרית: גלובלית, המבוגרים נעשים עשירים יותר, והצעירים נעשים עניים יותר, וזה רק הולך ומחריף.
הפער הבין דורי מצמיח בשנה האחרונה תעשיה שלמה של סדנאות, ספרי ניהול וכתבות במוספי עסקים. כולם מנסים להדריך מנהלים בשאלה הגדולה: איך להתמודד עם עובדי דור ה-Y המפונקים והאגוצנטריים? איך לגרום להם להישאר? אבל אף אחד אף אחד לא חושב לתת להם את מה שהם מחפשים – עתיד בטוח, או שכר הוגן, או אפילו רק אחד מהם. עובדה: הרבה נשים צעירות עושות בשנים האחרונות הסבה מקצועית והולכות להיות אחיות ומורות, מה שמוכיח שהן כן מוכנות להתחייב לשנים של עבודה פיזית קשה ולא זוהרת, בשכר נמוך ובמשמרות, אם רק מציעים להן בטחון כלכלי. רק שברוב המשרות, זה לא קורה.
קשה לקרוא תיגר על התפיסה האידיאולוגית של עבודה כערך יסוד שעליו מושתתים החיים. הסדר החברתי בנוי על כך שאנשים יעבדו קשה, יעבדו בענווה, ויתקדמו לאט. אדם צעיר שלא רוצה לעבוד ולא מודה על ההזדמנות לעבוד זה דבר מרגיז נורא, ומי שעבד קשה כל חייו מצפה, באופן טבעי ואנושי, שהדור הצעיר יילך בדרכו. אבל האם הצעירים צריכים לעבוד רק כדי למנוע מאיתנו את תחושת אי הנוחות הזאת? רק כדי שנרגיש שהמערכת ממשיכה לתפקד?
כלכלה מבוססת על ההנחה שבני אדם מתנהגים בצורה רציונלית. אם אנשים לא רוצים לעבוד, כנראה שהערך של העבודה נהרס. עולם העבודה חתך את כל המחוייבות שלו שוב ושוב ושוב עד שנשאר מהן המינימום האפשרי – ועכשיו הוא מופתע נורא שהעובדים לא המשיכו להתנהג אותו הדבר בדיוק, ובודק מה לא בסדר בחינוך שהם קיבלו בבית. מפונקים? עובדים גרועים? אולי, פשוט, מה שאתם משלמים זה מה שאתם מקבלים.
בשבוע שעבר: מה זה פער אמפתי ולמה ההורים שלנו לא מבינים אותנו