התאריך המדויק לא ידוע, אבל לפי הסטיילינג של המצולמים מדובר כנראה במחצית השנייה של שנות ה-90. בתכנית "פופוליטיקה" עסקו בתשלומי הורים בבתי הספר ולאולפן הוזמנה אם חד הורית מירוחם שלא שלחה את הבן שלה לבית הספר, כי לא עמדה בהם. "יש חוק חינוך חובה במדינה הזאת!" אמרה בכעס, וחבר הפאנל טומי לפיד קטע אותה: "גברתי, בכסף שעולה התסרוקת שלך אפשר לחנך את הילד הזה שנה".
הסינק הזה הפך להיות סמל של אי שוויון וניתוק, אבל המסר עבר. מאז, בכל פעם שמתפרסם בתקשורת סיפור על אדם עני, ובעיקר על אישה ענייה, יהיה מי שיבדוק איזה סיגריות היא מעשנת, איזה סלולרי יש לה והאם היא צובעת את השיער. וגם כשאנחנו מדברים על פנסיות, דירות ומשכורות המבוגרים בודקים קודם כל את חשבון כרטיס האשראי ואת הוצאות הקפה והמאפה שלנו, כמו מאבטחים שמחטטים לך בתיק לפני שאתה מורשה להיכנס לכנס המתלוננים הגדול ושואלים כמה אכלת בחוץ השבוע. מבחן התסרוקת על שם טומי לפיד מופיע בתחילת כל ויכוח דורי, ואנחנו מתרסקים בו.
אין לי כסף ואף על פי כן אני משליך אותו בכמויות
לפעמים, כשאני לא נרדמת בלילה, אני סופרת את המינוסים שעשיתי. חזרתי מברלין פעם אחת עם מינוס שלוש, ועוד פעם עם מינוס ארבע. בניו יורק עשיתי מינוס שש, ולא מזמן היה לי פלוס שתיים, אז המרתי אותו למינוס שתיים באמצעות וויקנד ספונטני באיסטנבול. גלים של בושה מציפים אותי כשאני חושבת על זה. נכון, אלה היו טיסות לואו קוסט עם קונקשנים מחוץ לעונה וישנתי בהוסטלים או בחדרי איירבנב רחוקים ממרכז העיר, ועדיין: כשהייתי ילדה חיכיתי מגיל שלוש להגיע לגיל 12 ולנסוע לחו"ל בפעם הראשונה, ומי שנסע כל שנה היו בני עשירים שההורים שלהם סימנכ"לו חברות.
היום המצב הכלכלי הרבה יותר גרוע, אבל כולנו מכירים אנשים שמתלוננים תמיד על מצבם הכלכלי והם כל שנה בברלין. יש לי חברים שאני לא יודעת איך הבית שלהם נראה כי אנחנו נפגשים רק בחוץ. איך אני יכולה לשבת ולכתוב טור על החיים בצד הרע של הפער הדורי כשאני מחכה לשליח של הבוריטו וקרטונים של פיצה שוכבים במסדרון? או כמו שההורים שלכם מנסחים את זה, אם אנחנו כל כך מסכנים, איך זה שהמסעדות מלאות והטיסות כל כך צפופות?
לפני שעונים על השאלה הזאת צריך להבהיר: יש המון המון צעירים שכל הטקסט הזה לא רלוונטי אליהם בכלל. המשכורת הממוצעת מתחת לגיל 35 בישראל היא סביב 7,600 שקל, והחציון הוא ככל הנראה באזור שכר המינימום. רוב הצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לנסוע לחו"ל ולאכול בחוץ, והתשובה הכי טובה לשאלה "איך זה שהמסעדות מלאות" היא שזה לא אומר כלום – את מי שלא הולך למסעדות אתם לא רואים, כי הוא נשאר בבית. אבל יש עוד כמה תשובות.
"אין לי כסף ואף על פי כן אני משליך אותו בכמויות", אומר בן 25 מדרום תל אביב, עובד בתחום הרווחה שמרוויח בין 3,500 ל-5,000 שקל בחודש, תלוי במשמרות. הוא אחד מכמה עשרות צעירים ששאלתי השבוע במדגם פרטי, קטן ולא מייצג, על מה הם מבזבזים יותר מדי כסף. התשובה שלו וכמעט של כל האחרים הייתה על אוכל בחוץ. "גדלתי על ארוחת צהריים של מוקפץ בחוץ או שניצל בבגט", הוא אומר. "התרגלתי. אני עובד מאוד קשה, עבודה פיזית ומנטלית, וכשאני חוזר מיום כל כך עמוס רגשית בא לי הפוך קטן, פיצה, מסיבה או הופעה. בסוף כל יציאה לבר שלא יצא ממנה משהו יש אגז בנדיקט וספיישל ג'פניקה וקפה שיהיה לי כח לחזור לדירה. ברור שהכי בריא והכי חסכוני לבשל, אבל לפני או אחרי יום עבודה לא בא לך להתחיל לדמוע מבצלים ולהיאבק עם שיני שום", הוא אומר.
זו לא תופעה תל אביבית. לפי נתוני חברות האשראי, ישראלים מבזבזים 2,600 שקל בשנה על מסעדות. לפי סקר התאחדות הסטודנטים הארצית משנת 2014 סטודנטים מוציאים 429 שקל בחודש על בילויים; בירת הצריכה של ישראל היא בכלל ראשון לציון; בשנה שעברה נפתחו בישראל שמונה קניונים חדשים, למשל באשדוד, ברמלה ובכפר סבא.
הסיבה הראשונה שאנחנו אוכלים כל כך הרבה בחוץ היא כמובן תרבות הצריכה והאוכל, ובשביל זה אתם לא צריכים אותי: במאקו, למשל, ערוץ האוכל הוא אחד הערוצים הפופולריים, יותר מתרבות או מספורט. בשנות ה-80 ישראל הייתה ידועה בעולם באוכל הדוחה שלה, והיום יש בה אינסוף אוכל טעים ומאוד מתוקשר, שהוא חלק מהתרבות, האופנה והאקטואליה. ללכת למסעדה היום שקול למה שללכת לקולנוע היה פעם. "אני יודע שפעם לא היה מקובל לאכול בחוץ, אבל אני אפילו לא זוכר את התקופה הזאת, שבה לא הלכו למסעדות", אמר לי השבוע בחור בן 22 מהשרון. "זו היתה צורת הבילוי הכי נפוצה כל החיים שלי".
התשובה השניה לשאלה "למה המסעדות מלאות" היא מגדרית. בפעם הבאה שמישהו מהדור המבוגר מספר לכם שכשהוא היה בגילכם הוא לא ידע איך מסעדה נראית מבפנים, או מקסימום הלך ביום הולדת עגול לפיקנסין או לקפולסקי, תשאלו אותו מי בישל את כל האוכל החסכוני שהוא אכל בבית. התשובה תהיה, ברוב המקרים, אישה. בישול היה, עד לא מזמן, תפקיד חברתי שנשים לקחו על עצמן, ובעולם שבו גם שתי משכורות לא תמיד מספיקות כדי לפרנס משפחה, אין לנו זמן למלא טאפרוורים. עוד חלק מהעבודה הזאת עשו חדרי אוכל מסובסדים במקומות עבודה, שגם הם כמעט ולא קיימים היום. "אני אוכלת בחוץ 5-6 פעמים בשבוע, כולל ארוחות צהריים בעבודה", אמרה בת 27 שעובדת בשיווק. "לשם כל הכסף שלי הולך. אני שואלת את עצמי הרבה למה אני עושה את זה. אני רוצה לפחות בעבודה לאכול אוכל שהכנתי בבית, אבל אין לי זמן או כח לבשל. מה, אני אחזור הביתה בשבע בערב ואתחיל לבשל? וגם בימים שאני מכריחה את עצמי ומבשלת, מה כבר ייצא לי? אני לא אבלה במטבח עכשיו יותר מחצי שעה, ואנסה לאלתר עם מה שיש. אז אני מביאה אורז לעבודה, מתבאסת, והרבה פעמים גם מתפתה לאכול בחוץ באותו יום".
והתשובה השלישית לשאלה למה המסעדות מלאות, היא מה עוד אפשר היה לעשות עם הכסף הזה.
החיים במשבר כלכלי לימדו אותנו לחיות בעולם שבו למעשים אין תוצאות
אחד הכללים הכי בסיסיים של התנהלות כלכלית הגיונית הוא שצעירים חייבים לחסוך, אפילו קצת, כי אמנם אין להם הרבה כסף, אבל יש להם משהו יותר חשוב: זמן. בעולם שלפני המשבר הכלכלי, שהיתה בו ריבית על חסכון, עשר או עשרים שנים אבודות בלי לחסוך היו חור שגם הכנסה גבוהה בהמשך לא יכולה למלא. אבל יש עוד משהו שרוב האנשים זקוקים לו כדי לחסוך, חוץ מזמן וכסף: מטרה. עבור ישראלים, המטרה האולטימטיבית שבשבילה יש לחסוך כסף היא כדי לקנות בית.
עכשיו בואו ניקח את ה-429 שקל בחודש שסטודנטים מוציאים על בילויים לפי הסקר של התאחדות הסטודנטים, נעגל אותם למעלה כי לא כולם סטודנטים וכי אנשים נוטים לעשות לעצמם הנחות כששואלים אותם כמה הם מוציאים, ונשים אותם בצד. אחרי עשר שנים שבהן לא יצאנו לבלות ולא טסנו לחו"ל חסכנו 6,000 שקל בשנה. אחרי עשר שנים, אם לא עשינו ילדים - כי אז ממש מדובר במדע בדיוני - יש לנו 60 אלף שקל.
זה מספר שעוזר למי שמשתגע מול המסעדות המלאות להבין מה המשמעות המעשית, היומיומית, של מחירי הדיור עבור אנשים צעירים. אם אין לך עזרה מסיבית מההורים, הפירוש של הנתון "צריך 150 משכורות כדי לקנות דירה" הוא "אי אפשר לקנות דירה בכלל". מחירי הדירות כל כך גבוהים, שהם פשוט איבדו קשר עם חיי היום-יום של הצעירים, ובעיקר עם אלה שבאים מבתים לא עשירים. המוספים הכלכליים יכולים לדבר אחד עם השני על 1.6 מיליון פה ו-1.4 מיליון שם – זה כבר חסר משמעות, כמעט כאילו עולם הנדל"ן מתנהל במטבע אחר. למה הצעירים לא אוכלים בבית וחוסכים כסף במקום לבכות שאין להם דירה? בערך מאותה סיבה שההורים שלהם לא חוסכים למטוס פרטי.
כל זה לא אומר, כמובן, שאין טעם לחסוך כסף. ברור שעדיף לחסוך, וברור שעדיף שיהיה לך כסף לפיטורים או לחיתולים של הילדים או כדי שתוכל לתת להם משהו או כדי שלא תפשוט רגל כשיתפוצץ לך צינור בבית. כל הטיפוסים המסודרים שחיים עם טבלאות אקסל עדיין חוסכים, גם אם אין להם מטרה מוגדרת – בדקתי איתם – וסביר להניח שכולנו נקנא בהם בסוף. אבל כאן אנחנו מגיעים להשפעה של הכלכלה על הנפש, לפחות על הנפש של האדם הסביר: החיים במשבר כלכלי לימדו אותנו לחיות בעולם שבו למעשים אין תוצאות. וזה אולי נשמע נהדר, אבל זה נורא.
וכשאין ריבית, אנשים עשירים קונים דירות, ואנשים עניים קונים פיצות
הקורס שעשיתי בצבא היה קשה כמו הקורסים שכולם עושים וארוך כמו הקורסים שכולם עושים ויצאנו הביתה פחות או יותר פעם בשבועיים כמו שכולם יוצאים, ואף על פי כן שמו יצא למרחוק כאחד הקורסים הקשים והמאמללים לבנות לא קרביות. הסיבה היתה פשוטה: מתישהו מישהו החליט שאף פעם לא נדע מתי אנחנו יוצאות הביתה. כל חמישי בערב היינו עומדות במסדר, אוכלות לעצמנו את האצבעות מרוב מתח, ושם היו מודיעים לנו אם לארוז תיק או ללכת לכבס בכיור תחתונים לעוד שבוע. ולא היה לזה קשר להתנהגות: יכולנו להיות חיילות מעולות ולסגור 21, או לישון בשמירות ולצאת חמשוש. ההחלטה הייתה אקראית וחסר חוקיות.
פסיכולוגים יודעים להגיד היום שחוסר יכולת לצפות את העתיד, להבין את החוקים ולפעול לפיהם, הוא הסיבה העיקרית שלנסוע בתחבורה ציבורית זה מורט עצבים כל כך ושפקקים גורמים לאנשים לשנוא את החיים שלהם. זו גם הסיבה שמשתתפים בתכניות ריאליטי מאבדים את זה בקלות, ושמקומות עבודה שלא מקדמים או מעלים שכר לפי קריטריונים ברורים, ושלא נותנים פידבק, שוחקים את העובדים שלהם מהר. כשאנשים לומדים שלמעשים אין תוצאות, הם מתייאשים, נעשים מדוכאים ואפאתיים, ובסופו של דבר – הם מפסיקים לנסות.
זו בדיוק הכלכלה שאנשים צעירים פועלים בה היום. אתה יכול לעשות בה הכל נכון – ללמוד מקצוע יוקרתי ומבוקש, לעבור טירונות כלכלית כדי לשרוד תואר שני והתמחות, לחיות חיים ספרטניים ולחסוך שקל לשקל ועדיין להגיע לסוף המסלול הזה עם הכנסה נמוכה ובלי בית או יציבות כלכלית. אתה יכול להתקבל לחברה גדולה ונחשבת, לעבוד קשה ולהתקדם, ועדיין להישאר עני וחסר בטחון כלכלי כשמעליך תקרת זכוכית עבה ובלתי ניתנת לפריצה שעשויה מהמשכורות והתקנים של הדור שמעליך, כשכל מה שנותר לך לעשות הוא לעבוד בשכר נמוך כדי לממן את ההטבות שלהם.
הקשר המקוטע והלא צפוי בין מעשים לתוצאות תופס אותנו גם באתר של הבנק, כשאנחנו כן מנסים לחסוך. העובדה שאנחנו חיים בעולם בלי ריבית דופקת את הצעירים פעמיים: פעם אחת כי המבוגרים מהם, אלה שיש להם חסכונות גדולים, שמו את הכסף שלהם במקום היחיד שבו יש ריבית: בנדל"ן, וככה העלו את מחירי הדיור. ובפעם השנייה, כי אותה ריבית אפסית גורמת לזה שהסכומים הקטנים שחלקם כן יכולים לחסוך לא יהפכו לכאלה שיאפשרו להם לקנות דירות משלהם. הכסף שלהם לא עושה כסף. וכשאין ריבית, אנשים עשירים קונים דירות, ואנשים עניים קונים פיצות.
הצעירים לא רוצים לתת את הכסף שלהם לבנקים
לפני שלוש שנים פרצה בבת אחת אל האינטרנט הישראלי דורין הרטמן, "הסולידית". הסולידית הציעה דרך חיים חדשה ופרובוקטיבית, שפיצחה את השיטה להגיע לביטחון כלכלי בלי עזרה מההורים: למצוא עבודה, כל עבודה, שמרוויחים בה 10,000 שקל בחודש נטו (היא המליצה על ריצוף, למשל), לחסוך 75 אחוז מהשכר, ולצאת לעצמאות כלכלית מוחלטת תוך עשר שנים. המטרה שלה לא הייתה לקנות בית, אלא להפסיק לעבוד, אבל היא ראתה את השיטה שלה כהוכחה שמי שלא מסתדר בכלכלה הישראלית פשוט מתלונן במקום לקחת אחריות על גורלו. הצעדים שהיא נקטה בהם כדי לחסוך כסף היו כל כך קיצוניים, שחלק מהקוראים חשדו בהתחלה שזו פארודיה על מכחישי יוקר המחיה: הסולידית תיארה בבלוג שלה איך היא מכינה סיר מרק עדשים וסלט תפוחי אדמה ואוכלת רק אותם במשך חודש. היא נוסעת אך ורק באופניים, מוציאה את כל מכשירי החשמל מהשקעים לפני שהיא הולכת לישון, ומפעילה את התנור רק פעם בשבוע. בפוסט אחד היא תיארה איך הרגילה את עצמה להתקלח במים קרים, חוויה שתיארה כטראומטית. את הכסף שהיא חוסכת, הרטמן משקיעה בשוק ההון בתיק השקעות שהיא בנתה בעצמה. למרות שהמטרה היתה להוכיח שאפשר לשרוד את יוקר המחיה הישראלי, אני חוששת שרבים מהקוראים פשוט התייאשו.
לכאורה, הרטמן, ובלוגרים אחרים כמוה, הראו שיש פתרון למי שיכול לחסוך רק קצת כסף: לשים אותו בבורסה. פעם זה היה תחביב לאומי. וזה הרגע שבו אנחנו חותכים לארצות הברית, כי הבעיה של דור ה-Y היא בעיה גלובלית ומה שקורה שם יכול לתת לנו כיוון להבין את מה שקורה פה: בארצות הברית המערכת הפיננסית בבעיה קשה, כי צעירים לא רוצים לתת לה את הכסף שלהם בשום אופן, ואם יש להם כמה דולרים, הם נוסעים לחו"ל, ולא שמים אותם בבנק. והם לא עושים את זה כי הם לא קיבלו חינוך פיננסי בבית הספר או כי הם פוחדים מגרפים: הם פשוט שונאים את הבנקים.
הצעירים באמריקה ראו את הבנקאים בוול סטריט מדרדרים את העולם אל משבר כלכלי מתוך תאוות בצע רצחנית, וממשיכים להתנהג באותה תאוות בצע רצחנית שנייה אחרי זה. הם ראו את זה אחר כך שוב ב"קפיטליזם: סיפור אהבה" וב"הזאב מוול סטריט" וב"מכונת הכסף", ועכשיו הם שומעים את הכלכלנים הבכירים בעולם צופים מפולת נוספת. התוצאה: הם לא רוצים שום קשר עם האנשים האלה.
ענף הפיננסים הוא התעשייה השנואה ביותר על צעירים בארצות הברית, ו-71 אחוז מהצעירים שונאים ללכת לבנק אפילו יותר משהם שונאים ללכת לרופא שיניים. הם לא משווים בין הבנקים כי הם מאמינים שכולם אותו דבר. בין עשרה הארגונים השנואים ביותר נמצאים כל ארבעה הבנקים הגדולים. הבנקים אפילו מתמודדים היום עם בעיות בגיוס עובדים – כי אנשים כל כך שונאים אותם שהם פחות רוצים לעבוד אצלם. זה נכון גם לגבי בתי השקעות: כיוון שבארה"ב יש בעיה לאומית של הלוואות סטודנטים לצעירים שם יש בעיקר חובות, אבל גם אלה שכן יש להם כסף לא רוצים להשקיע אותו, ומעדיפים מזומן.
בישראל אף אחד לא עשה סקר אהבה לגופים פיננסיים עדיין, אבל גם פה ראו את ראשי הבנקים מוחקים חובות לטייקונים ומפטרים עובדים, ממציאים עמלות ומחלקים לעצמם משכורות פסיכוטיות, ונראה לי שזו לא תהיה הנחה נועזת מדי לומר שהבנקים בישראל שופכים מיליונים על קמפיינים כדי לגרום לציבור לאהוב אותם, ושהציבור, עדיין, שונא אותם.
אנחנו לא מוכנים לקבל את זה שנגזר עלינו לחיות חיי הישרדות עלובים
הוויכוח על למה המסעדות מלאות הוא גם, בעצם, ויכוח על מה הם חיים שראוי לחיותם. מי שטס לחו"ל ואוכל בחוץ בכסף שאין לו מוחה מחאה נואשת של מפסידים, ומסרב, אפילו באמצעות הרס עצמי, לקבל על עצמו את אורח החיים שהדור המבוגר חושב שהוא ראוי לו: לגור בדירה זולה בפריפריה, לקום מוקדם מאוד בבוקר, לנסוע באוטובוס לתחנת הרכבת (כי בישראל תחנות הרכבת הן מחוץ למרכזי הערים), לנסוע לעבודה ברכבת, לנסוע בעוד אוטובוס, לשבת במשרד עשר, 11 או 12 שעות, ואז להתחיל את הדרך הזאת חזרה, להגיע הביתה מאוחר בערב, ולהתחיל לבשל. ואולי, בסוף השנה, להישאר עם כמה אלפי שקלים בצד, עדיין בדרך אל עתיד כלכלי לא נודע ועם חוסר בטחון תעסוקתי כרוני. "נכון, אין אמצעים", אמר אותו בחור בן 25 מדרום תל אביב. "אבל אנחנו לא מוכנים לקבל את זה שנגזר עלינו לחיות חיי הישרדות עלובים וריקים מהנאות. אנחנו נכנסים ביחד לחובות, להלוואות, למחסור. אולי ביחד גם נמצא פתרון יום אחד". וככה, כמו במדינת עולם שלישי שבה מבזבזים עכשיו את מה שיש כי מחר תבוא מלחמת אזרחים, ההורים שלנו ממשיכים לתלוש שיערות, כי לראות אנשים שמתלוננים שאין להם כסף יושבים בבתי קפה זה בלתי נסבל, ואנחנו ממשיכים לאכול ולשתות, ונכשלים במבחן טומי לפיד שהם עושים לנו כל פעם מחדש.
לפעמים, כשאני לא נרדמת בלילה, אני סופרת את המינוסים שעשיתי. לפעמים אני גם מוסיפה את הטיול הקטן שעשיתי אחרי הצבא. אם לא הייתי טסה בכלל, כל שנות העשרים שלי, היו לי היום בערך 30 אלף שקל. מה הייתי עושה עם 30 אלף שקל? טיול ממש גדול.
פינת האמפתיה למבוגרים
הטור הזה נועד כדי לדבר על בעיות של צעירים, אבל ראיתי השבוע את התכנית החדשה של בנק דיסקונט שמציעה להורים לשלם את המשכנתא של הילדים, ולבי יצא אל ההורים שבגיל 60 לוקחים שוב משכנתא בשביל הילדים שלהם. את המשברים הפוטנציאליים שהמצב הכלכלי הזה מחולל בתוך משפחות ובין ילדים להורים שלהם, מבחינה רגשית ופסיכולוגית, נראה לי שאנחנו רק מתחילים להבין.