"בימים האחרונים השיק בנק דיסקונט קמפיין חדש שנועד לשווק משכנתאות. שמו של הקמפיין – 'משכנתא עם גב הורים', וכשמו כן הוא: הוא קורא להורים להשתתף באופן פעיל בתשלומים של המשכנתא גם לילדים שכבר מזמן לא באמת ילדים. שלום לך תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי שמתמחה בתרבות צעירה, מה שנקרא דור ה-Y".
"שלום רב".
"תראה, האינטרס של הבנק כאן הוא ברור, הוא רוצה להרוויח כסף והילדים צריכים דירה, אבל מי שאוכל אותה במרכאות הם ההורים".
"הם רגילים לזה, הדור הזה ממומן במאה אחוז על ידי ההורים... הוא לא מוכן להתחייב לשום דבר".
"לא רק שהם לא במקום הזה, הם מבקשים את הכסף מההורים. דורשים מההורים לשלם להם על הדירה".
"זה ההבדל הגדול. כי תמיד ההורים קצת עזרו, היום אנחנו נמצאים במקום של אובדן הבושה. ההורים מגיל אפס תומכים כל הזמן".
"כמה זה נפוץ כל הסיפור הזה?"
"אהה..."
"זה חלק מהתרבות אתה אומר".
"זה חלק מהתרבות לגמרי. וזה נורא פשוט כי כל החברים שלך כאלה. יש לך תמיכה".
"ואתה אומר שזה לא נגמר בדירה, שאותם ילדים דורשים את המחיה השוטפת שלהם בכל חודש. כשאתה מסתכל קדימה לאן זה הולך?"
"אני ממש מקווה שהכסף של הסבא והסבתא יספיק לכסף לנכדים, כי אין להם מה לבנות על ההורים שלהם".
"תמיר לאון, תודה רבה לך".
(אורן וייגנפלד ותמיר לאון, תכנית חסכון, 20.3.2016)
הרגע שבו הפכתי ל"דור הסלפי"
באוגוסט 2011 קיבלתי את האייפון הראשון שלי. כשהפעלתי אותו וניסיתי לצלם, ראיתי את הפרצוף שלי מופיע על המסך: היתה לו מצלמה קדמית. לחצתי. זה היה הסלפי הראשון שלי. מספר הפעמים שצילמתי את עצמי לפני כן היה אפס; מספר הפעמים שצילמתי את עצמי לאחר גילוי המצלמה הקדמית היה אינסוף. וככה, בלחיצה אחת הפכתי למטאפורה המושלמת לנרקיסיזם. רגע לפני הייתי סתם בן אדם. רגע אחרי כן הייתי "דור הסלפי".
אני לא יודעת על איזה מידע הסתמך תמיר לאון באייטם ההוא ב"תכנית חיסכון". הוא עצמו לא מציין שם שום נתונים, מלבד "ממומנים במאה אחוז על ידי ההורים", שזה, כמובן, לא נכון, ואת המחקרים שלו, הוא סיפר בעצמו בראיונותיו, הוא עורך על בני נוער, ולא על דור ה-Y. אבל אני יכולה לנחש. בכל פעם שקראתי, בעברית או באנגלית, שדור ה-Y נרקיסיסט, לא אמפתי, אגוצנטרי וחסר עניין בזולת, העקבות הובילו לאותו מקום.
הכותרת בשער הטיים מגזין ב-9 במאי 2013 היתה "דור האני-אני-אני". "בני דור ה-Y", נכתב שם, "הם נרקיסיסטים, עצלנים ועסוקים בעצמם, והם עדיין גרים עם ההורים שלהם". הכתבה הזו, שכתב ג'ואל סטיין, עיצבה במידה רבה את הדיון הדורי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. היו בה הרבה נתונים שאפשר להתווכח עליהם, ונתון אחד עיקרי, מדהים וסותם ויכוחים לגמרי: האינדיקטורים להפרעת אישיות נרקיסיסטית נפוצים פי שלושה אצל בני 20 פלוס היום מכפי שהיו לפני 40 שנה.
המרואיינת הראשית בכתבה והמקור לרוב הנתונים היתה ג'ין טוונג, פסיכולוגית ומחברת הספר "דור האני". פסיכולוג אחר שמתבטא בנושא לעתים קרובות הוא ג'פרי קלוגר, שחיבר את הספר "הנרקיסיסט בדלת ממול". קלוגר אמר שהסלפי הוא רק סמל לתרבות שלמה שהולכת ונעשית נרקיסיסטית: הסלפי הוא סמל נרקיסיסטי. קים קרדשיאן היא סמל נרקיסיסטי. ספר הסלפי של קים קרדשיאן הוא סמל נרקיסיסטי. וכמובן שגם פייסבוק ודונאלד טראמפ הם נרקיסיסטים והכי נרקיסיסטים מכולם הם בני דור ה-Y. אצלם הנרקיסיזם הוא בגדר מגפה. המחקרים של טוונג וקלוגר אישרו בשנים האחרונות למבוגרים את מה שרבים מהם הרגישו שהם כבר יודעים; דור ה-Y הוא הדור הכי נרקיסיסטי שנראה אי פעם. הוא אנוכי באופן פתולוגי. המילים דור ה-Y ו"נרקיסיזם" הוצמדו זו לזו ושוב לא הופרדו מעולם.
קודם מתלוננים ש"כבר אסור להגיד כלום" ואז אומרים שאנחנו נרקסיסטים
חשבתי על המחקרים האלה לפני שבוע, בליל הסדר. השנה היו בפעם הראשונה אצל המשפחה שלנו שני מזנונים: אחד עם אוכל צמחוני ואחד עם בשרי. השולחן הצמחוני היה עמוס יותר. כמו בהרבה משפחות אחרות, השינוי הזה התחיל אצלנו לפני שנים, אצל הילדים, ועבר לאט לאט אל ההורים. זה נראה כל כך מובן מאליו שדור ה-Y הוא דור נרקיסיסטי, חשבתי, אבל איך זה יכול להיות? הרי כל מי שחי בתוך הדור הזה מרגיש שהחיים סביבו מתמלאים באידיאולוגיה. דור ה-Y אוכל פחות בשר מכל דור אחר, למשל. הוא סובלני יותר כלפי הומואים ולסביות. למעשה, אנחנו חיים בשנים האחרונות בתוך שטף עדכונים מסחרר של נורמות התנהגות, שבו כל יום עוד ועוד דברים הופכים ללא מוסריים: הערות מיניות, השתלטות על המרחב באוטובוס, פט שיימינג וסלאט שיימינג, הערות גזעניות ותפיסות טרנסופוביות. מרצים עומדים נבוכים מול בקשות של סטודנטים לאזהרת טריגר לפני טקסטים גזעניים וסקסיסטיים בסילבוסים; מבוגרים – אותם מבוגרים שמתלוננים על זה שאנחנו נרקיסיסטים - מתלוננים על כך ש"כבר אסור להגיד כלום".
יש עוד המון מידע שמוכיח שאנחנו לא נרקסיסטים: ל-29 אחוז מהצעירים חשוב לעבוד במשהו שיש בו תרומה לחברה, הרבה יותר מאחוז הצעירים שחשוב להם להצליח בקריירה ולהרוויח הרבה כסף. לפי מחקר שכלל 18 אלף בוגרי תיכון אמריקאים, הדרים ג'וב החדש הוא לעבוד בחברה שיש לה יסוד פילנתרופי חזק. דור ה-Y עושה פחות סמים מדור האיקס; הוא שותה פחות אלכוהול; בישראל הנתונים מעטים מאוד, לכאן או לכאן, אבל לפי מחקר של קרן גנדיר, 21 אחוז מבני 20 עד 34 בישראל השתתפו בשנה האחרונה בפעילות פוליטית או חברתית, יותר מכל קבוצת גיל אחרת, ואחד מכל חמישה צעירים מתנדב. אומרים על הדור שלנו שההתנדבות שלו היא לצרכי קורות חיים, אבל בעלם, הפעילה בקרב נוער בסיכון בכל הארץ, לא שמעו על זה; מחצית מהמתנדבים שלהם הם צעירים בני 25-35, והגיל הממוצע הוא 35. "ההתנדבות בעלם היא התנדבות מאוד אינטנסיבית", אומרת לאה פריזנט-אדלר, מנהלת מחלקת משאבי קהילה והתנדבות בעלם. "הם ממש לא נרקיסיסטים. הם מתחייבים להתנדבות של שנה, כל שבוע, ביום קבוע, בשעות לא שגרתיות, בלילה ולפנות בוקר, ובנוסף הם מתחייבים להכשרות, השתלמויות, פתיחת משמרת וסוף משמרת. הם נפגשים בהתנדבות בסיטואציות מאוד מורכבות וקיצוניות. זו השקעה יוצאת דופן עבור אנשים שחלקם סטודנטים וחלקם בעלי משפחות".
מי שמרגיש את האידיאליזם הזה על בשרו יותר מכל הוא, באופן אירוני, מי שהתפקיד שלו זה להרוויח כסף מדור ה-Y – אנשי השיווק והפרסום. פשיטת הרגל של אמריקן אפרל, למשל, היא עבודה של דור ה-Y, שלא מגניב אותו מנכ"ל מטריד מינית ופוסטר של דוגמנית שעל הפטמות שלה כתוב "מייד אין בנגלדש"; אותו דבר נכון גם לאברקרומבי אנד פיץ', שהמנכ"ל שלה אמר שהוא רוצה למכור לאנשים "מגניבים, פופולרים ורזים", והפך אותה למותג הכי שנוא באמריקה. המכירות שלה צללו, והיא השיקה לאחרונה קמפיין נגד אלימות בניסיון להציל את התדמית שלה. השבוע פורסם שבוויקטוריה סיקרט הבינו שהם הבאים בתור: הם פרסמו, סוף סוף ואולי באיחור, קטלוג עם דימויי גוף בריאים יותר.
מול הנפילות האלה, תאגידים אחרים מתפתלים ומנסים באופן לעתים נואש להתאים את עצמם לצרכנים שלא קונים בתאגידים שנתפסים בעיניהם כלא מוסריים: מקדונלד'ס, שהרווחים שלה יורדים במיליארדים בשנים האחרונות, התחילה להשתמש בביצי חופש והשיקה המבורגר אורגני; טארגט הכניסה לסניפים שלה עגלות לילדים עם צרכים מיוחדים; סמסונג פתחה חנות קונספט בניו יורק שבה אפשר להתנסות בכל המוצרים אבל לא לקנות כלום; ארמאני הפסיקה לייצר פרוות; וולמארט הכריזה שתרכוש מוצרים מעסקים בבעלות נשים בעלות של מיליארד דולר; סטארבאקס ארה"ב הודיעה שתתרום את כל האוכל שנשאר לה בסוף כל יום; וליווייס החליטה לשתף את הפטנטים שהמציאה לייצור חסכוני במים. האם החברות האלה עושות את זה מנדיבות? לא. הן עושות את זה כדי לשרוד. הצרכנות של הצעירים היום עובדת לפי כללים פשוטים: מי שנתפס כתאגיד מרושע – מת.
"כל מי שלא מתקן את עצמו הופך להיות נשא", אומר נועם מנלה מהמכללה למנהל, שמעביר את הקורס "שיווק בעידן אידיאולוגי" לתלמידי MBA. "אם אתה נשא תהיה כלפיך התפרצות של זעם, מחאה או נטישה. נכון שלא תמיד הצרכנים יודעים להבחין אם זה שינוי אמיתי או רק כלפי חוץ, מה שנקרא גרין ווש או פינק ווש, אבל מסוכן מאוד היום לעשות גרין ווש, כי תמיד יהיה מישהו בפייבוק שיראה לך את הזווית האפלה של החברה". מנלה הוא לא מעריץ של השיח הדורי, אבל גם הוא אומר ש"הרעיונות שהביא דור ה-Y לעולם חלחלו דרך הרשתות החברתיות לכולם. ככל שיורדים בגיל יש יותר אוריינטציה לרעיונות האלה. הצעירים הם הקטר שמושך את הרכבת".
בספר "The Rise of Millennials", שנכתב בשנת 2000, כשדור ה-Y עוד היו בני נוער, טענו חוקרי הדורות וויליאם שטראוס וניל הו שדור ה-Y יהיה "הדור הגדול הבא". הם אפיינו אותם כחיוביים, טים פליירים ומלאי אמונה עצמית, ומציינים שהם עושים פחות סקס, משתמשים פחות בסמים, שותים פחות אלכוהול ומעורבים פחות בפשע מדור ה-X. "הם ימחו נגד התרבות על ידי נקיון שלה", הם כותבים. "ימחו נגד ציניות פוליטית בעזרת אמון, ימחו נגד אינדיבידואליזם בעזרת עבודת צוות, וימחו נגד אדישות חברתית באמצעות זה שהם יקומו ויעשו משהו".
אבל המכשול הכי מסובך שעומד בפני מי שרוצה להוכיח שאנחנו נרקיסיסטים הוא בתחום ההורות. שם הקלישאות על דור נרקיסיסטי שלא רוצה להתחייב פשוט מתפוררות. עבור דור ה-Y, זו המטרה הכי גדולה בחיים שלו: להיות הורה טוב. יותר מכל דור אחר, זה דור ששואף להורות מושלמת, תופעה שמגיעה לפעמים למינונים גרוטסקיים בסגנון "אמהות משקיעות". בעולם שבו האפשרות לממש את עצמך דרך עבודה כל כך חמקמקה ונדירה, המון צעירים מנסים לממש את עצמם דרך הורות.
"אומרים שלמי שגדל מול מסכים יהיו בעיות באינטימיות, ביצירת יחסים ובזוגיות, אבל דור ה-Y מבין את החשיבות של תשתיות יחסים", אומרת עינת נתן, מדריכת ההורים היחידה ששווה לקרוא גם אם אין לך ילדים. 50 אחוז מהמטופלים שמגיעים אליה לייעוץ הורי, היא אומרת, הם אבות – דבר שלפני עשור לא היה אפשר אפילו לדמיין. "אבות צעירים היום נוכחים מאוד בחיי הילדים שלהם. הם משקיעים באבהות זמן, עבודה עצמית, מודעות, טיפול ומשאבים. הם מבינים שהמשמעות של להיות אבא טוב ולהיות ביחסים טובים עם הילדים שלך משתרעת על פני מרחבים אחרים לגמרי מהתפקידים המסורתיים של אבות. אתמול עמדתי ברמזור וראיתי אבא צעיר במכונית ולידו סל קל עם תינוק. פעם, אם היית רואה אבא כזה היה ברור שהוא שומע רדיו או מדבר בטלפון, אבל האבא הזה חייך לתינוק והיד שלו נגעה בתינוק. אמרתי לעצמי – זה באמת דור חדש". אז איך זה יכול להיות שכולם מסכימים שזה דור אנוכי?
אנשים צעירים הם פשוט מעצבנים
וכאן אנחנו צריכים לחזור לכתבה של הטיים מגזין. אם עוקבים אחרי האזכורים התקשורתיים של הנרקיסיזם של דור ה-Y, וגם אחרי הספרים והראיונות, מגיעים בסופו של דבר במורד כל הנהרות האלה לאותו ים. בכתבה "המיתוס העיקש על דור ה-Y הנרקיסיסטי", מראה ברוק לי פוסטר איך אותם שני מחקרי נרקיסיזם גדולים שפורסמו לפני כמה שנים שוכפלו שוב ושוב, ומסקנותיהם הפכו לידע כללי.
אחד מהם הוא המחקר של ג'ין טוונג: היא ניתחה שאלונים לאבחון נרקיסיזם שנענו על ידי תלמידי קולג' באמריקה לאורך 27 שנים, והגיעה למסקנה שרמות הנרקיסיזם עלו בשנים האחרונות ב-30 אחוז. מדהים! אבל כמעט כל מי שהתעמק בממצאים של ג'ין טוונג הגיע למסקנות אחרות. ברנט דונלן, פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס, ניתח שוב את אותו מסד נתונים בדיוק, והגרף שלו יצא ישר כמו סרגל. צעירים היום שונים מבעבר בחלק מהמאפיינים, הוא אמר, אבל אין שום עלייה ברמת הנרקיסיזם שלהם. דונלן גם ערך מחקר על ובו ניתח תוצאות של מחקרי אישיות רבים, כולל אלה שטוונג השתמשה בהם; שוב המסקנה היתה שאין כל עלייה.
גם ג'פרי ארנט, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קלארק, התעמק בדאטה של מחקר הנרקיסיזם של טוונג. בראיון לאטלנטיק מגזין הוא הסביר שהיא השתמשה בשאלון NPI, שאלון בן 40 משפטים, שהיכולת שלו לאבחן נרקיסיזם פתוחה מאוד לפרשנות. הוא כולל אמירות כמו "אני אסרטיבי", אבל האם מי שמעיד על עצמו כאסרטיבי הוא נרקיסיסט? לא בטוח בכלל; או משפט כמו "אם אני הייתי שולט בעולם הוא היה מקום טוב יותר" – מופת של צניעות זה לא, אבל כמה בני 19 שאתם מכירים היו עונים על זה כן, אפילו מתוך הומור? (אתם יכולים אגב לענות על השאלון הזה פה, באנגלית).
אבל הדבר הכי מדהים לגבי מיתוס הנרקיסיזם נוגע למחקר השני, של ה-NIH. לפי המחקר הזה, 9.4 אחוז מדור ה-Y נוטים לנרקיסיזם, פי שלוש מאשר לפני 40 שנה – אז 3.2 אחוז היו נרקיסיסטים. המחקר הזה מתבסס על ראיונות מעמיקים יותר, פנים אל פנים, אבל שימו לב: בזמן שהצעירים, בני דור ה-Y, נשאלו על ההתנהגות שלהם עכשיו, הדור המבוגר, בני ה-65 ומעלה, נשאלו על ידי החוקרים איך הם התנהגו כשהם היו צעירים. הם התבקשו להיזכר כמה נרקיסיסטים הם היו – לדעת עצמם. ואיך הם חושבים שהם היו כשהם היו צעירים אנחנו כבר יודעים. למעשה, זה יפה שבכלל נמצאו שלושה אחוז שאמרו את האמת.
יכול להיות שכשאנחנו אומרים היום נרקיסיזם אנחנו מתכוונים למשהו אחר. אנחנו מתכוונים לזה שאנשים צעירים הם פשוט מעצבנים.
כשאנחנו מדברים על דור ה-Y הנרקיסיסטי, כותב ג'ואל סטיין, אנחנו רואים מול עינינו אדם צעיר שמדבר המון על עצמו. מישהו שמבקש לעבוד שלושת רבעי משרה ומתוכם יומיים מהבית בארבעה חודשים הקרובים. מישהו שמבקש דחייה בהגשת עבודה כי הלהקה שהוא הכי אוהב באה לארץ. זאת שתמיד מאחרת ואז כועסת שהתחילו בלעדיה. ובעיקר: מישהו עם ציפיות מאוד מופרכות לגבי המציאות ומה שבכוונתה להעניק לו בתמורה לעבודה קשה, או כשרון, או זמן. או בקיצור: אנחנו מתכוונים לאנשים צעירים. ואלה תוצאות המחקר של ג'פרי ארנט: אנשים צעירים הם באמת יותר נרקיסיסטים – בכל דור. בין אם זה בסבנטיז, או בניינטיז, או עכשיו. נרקיסיזם לא תלוי בדור, הוא תלוי בגיל. ודור ה-Y אולי אימץ כמה התנהגויות אנוכיות, כמו, נניח, סלפי, אבל גם ויתר על לא מעט: להטריד מינית, לפחות בתדירות שעשו זאת שני דורות לפניו, למשל. או לאכול בשר.
זו הסיבה שמבוגרים מזדהים כל כך עם הטענה הזאת, שצעירים היום נרקיסיים ואנוכיים ומפונקים, ושהאינטואיציה שלהם אומרת להם שזה נכון: אנשים צעירים מרוכזים בעצמם ועסוקים בעצמם באופן מחריד כי הם עדיין בונים את הזהות שלהם. אין להם ילדים ואין להם עדיין עבודה עם הרבה אחריות; הם מנסים להבין מי הם בעולם, מה מתאים להם, מה הם יכולים לעשות ומה לא. הם חושבים שהם בוגרים הרבה יותר ממה שהם באמת; הם משוכנעים ולהוטים באידיאולוגיות שתוך כמה שנים ייראו להם נאיביות או מטופשות; הציפיות שלהם מעולם העבודה הן משוגעות ולא הגיוניות, כי הם לא נכנסו עדיין לעולם העבודה. זו חכמה קטנה מאוד לשאול בני 19 כל כמה זמן הם יקבלו קידום או אם הם חושבים שהם יצליחו בחיים; הם הרי לא יודעים על מה הם מדברים. וכשהשלב הזה בחיים שלהם נגמר, כשהם מקימים משפחה למשל, נראה שהם לא כל כך נרקיסיסטים.
"הדור העכשווי הפך להיות דור האני", נכתב בניו יורק טיימס בשנת 1976, לפני שדור ה-Y בכלל נולדו. "הם לא מצליחים לקבל החלטות. הם יעדיפו לטפס על ההימלאיה מאשר לטפס במעלה הסולם התאגידי. הם מרוכזים בעצמם ואורך הקשב שלהם הוא כאורך הזמן שבין זפזופ אחד לשני" – נכתב בטיים מגזין בשנת 1990, על דור האיקס. כל דור הוא, לדעת הדור שלפניו, "דור האני". יכול להיות שג'ין טוונג והטיים מגזין ותמיר לאון וההורים שלכם והבוסים שלכם והמרצים באוניברסיטה, כולם פשוט כועסים על אנשים צעירים על כך שהם צעירים.
וכאן הנתון הכי פוקח עיניים, והכי מפתיע ומעניין, שאני לפחות מכירה לגבי דור ה-Y. הוא לקוח ממחקר PEW, מחקר ענק שניפק כותרות רבות מסביב לעולם לגבי דור ה-Y. כששאלו אנשים צעירים מה באמת חשוב להם - לא כמה סלפי הם עושים ביום והאם הם אסרטיביים, אלא מה יהיו המטרות הכי גדולות בחייהם – זה מה שהם ענו: 1. להיות הורים טובים. 2. להיות בני זוג טובים. 3. לנהל קריירה שמיטיבה עם החברה.
הם בחרו במטרות האלה הרבה יותר מהמבוגרים מהם. רק 15 אחוז מהם ראו בקריירה ושכר גבוה מטרה חשובה; רק אחוז אחד – כמו אצל המבוגרים – אמרו שהם רוצים להיות מפורסמים.
ואולי, כותב סטיין, זה בכלל לא משנה אם אנחנו נרקיסיסטים או לא. מה שקובע בסופו של דבר איך יזכרו דור כזה או אחר, זה איך הוא יתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו. נראה לי שיש סיכוי שאנחנו נהיה בסדר.
זו הכתבה האחרונה בסדרה "הסיפור האמיתי על דור ה-Y". היו בה עשר כתבות ו-20 אלף מלים על הקונפליקט הדורי כמו שאני תופסת אותו, ועל כל מה שחשבתי שמפספסים כשמדברים היום על אנשים צעירים בישראל. זה הדבר הכי יומרני שעשיתי בחיים. היה לי ממש כיף. תודה.