שמחתי על פסק הדין של בית המשפט העליון. שמחתי כעיתונאית, כי ביהמ"ש הכיר בחובה שלנו – לא רק בזכות – לחשוף ולדווח. שמחתי באופן אישי לגמרי, כי ידעתי מאז יום השידור שהכתבה הייתה חשובה, הגונה ומאוזנת. והיא הייתה אמת.
לא "אמת לשעתה"; זה רק המונח המשפטי, הטכני. הכתבה הזאת – אחרי שניערו אותה וטלטלו אותה ודקדקו בפרטיה – היא אמת לשעתה וגם אמת לשעתנו. היא הייתה אמת ונשארה אמת. ושום דבר, אבל שום דבר, לא ישנה את עיקר העובדות ששידרנו באותו ערב של סתיו 2004: הייתה ילדה בת 13, משכונת תל-סולטן ברפיח, והיא נכנסה לשטח האסור, סמוך למוצב הצה"לי, ומרגע שזוהתה נפתחה עליה אש תופת. וגם אחרי שהתצפית דיווחה שהיא "בת עשר, מתה מפחד, מסתתרת מאחורי המחפורת", הירי נמשך.
הילדה הזאת מתה. מתה לשעתה, ומתה לשעתנו. ואת מותה, כותב בג"צ, "ניתן היה למנוע"; המוות של הילדה איימן היה מיותר באותו יום, ונשאר מיותר עד היום.
אז למה בכל זאת מדברים השופטים על "אמת לשעתה"? כי זאת אמת המידה המשפטית, וגם ההגיונית, שלפיה נבחן פרסום עיתונאי. מובן שעיתונאי מחויב לפרסם את האמת כפי שהיא ידועה לו בזמן הפרסום. בכל דיווח, בכל כתבה, אין לנו אלא "אמת לשעתה" – ובלבד שבדקנו ובדקנו ודיווחנו דיווח מאוזן והוגן. ובית המשפט העליון קובע שזה בדיוק מה שעשינו, ואף למעלה מזה; שתמונת המציאות שקיבל הצופה לא הייתה מעוותת. גם לא בדיעבד.
אנחנו במקצוע הזה כדי לספר לאנשים את מה שהם חייבים לדעת
סרן ר' זוכה בבית הדין הצבאי, שנה לאחר שידור הכתבה. הזיכוי הזה לא מוחק לאחור את מה שקרה במוצב באותו בוקר. שמחתי בשבילו שזוכה. ידעתי שהכתבה הביאה בזמנה את מלוא גרסתו לגבי חלקו באירוע – אותה גרסה שאומצה בביה"ד הצבאי שזיכה אותו. ידעתי גם שהוא עדיין מרגיש פגוע; שהדרך עד לרגע הזיכוי הייתה עבורו קשה מנשוא; שהוא בטוח שנעשה לו עוול – גם בהחלטה של הפרקליט הצבאי הראשי להגיש נגדו כתב אישום, גם בכתבה ששידרנו.
באחד הדיונים בבית המשפט המחוזי המבטים שלנו הצטלבו. זה קרה רק לרגע אחד קצר ולא מחייב. באותו רגע חשבתי על המקום של כל אחד מאיתנו בסיפור הזה. כשהוא יצא החוצה מן המוצב באותו בוקר בשלהי 2004, הוא כנראה היה בטוח שהוא ממלא את תפקידו כקצין קרבי. כשאני יצאתי לעשות את הכתבה על אירועי אותו בוקר, הייתי בטוחה שאני ממלאת את תפקידי, כעיתונאית שצריכה לספר מה קרה שם, מה הרגישו החיילים בזמן אמת ומה הם עשו, וגם מה עשה המ"פ, ומה אמר בסוף האירוע.
שמחתי על פסק הדין של בית המשפט העליון כי הוא אמר בקול רם את מה שחבריי ואני אומרים לעצמנו כל יום: שאנחנו נמצאים במקצוע הזה כדי לספר לאנשים את מה שהם חייבים לדעת, גם את מה שסמוי מן העין, גם את מה שלא תמיד כיף לראות. שמחתי על פסק הדין כי את מה שכתוב שם חבריי ואני חיים כמעט כל יום, בדרך לשטח, לאולפן, לחדר העריכה. זאת התחושה שאיתה אני הולכת לעבודה: אני יוצאת מהבית כדי לחפש את העובדות שחשוב שנדע.
לא שמחתי על חשבונו של סרן ר'. לא בשבוע שעבר, ולא אף פעם. אני מניחה שיש דברים שנראים אחרת מזווית הראיה שלו. אני מקווה שיום אחד יסכים לספר לי עליהם, פנים אל פנים, בלי תיווך של עורכי דין וכתב תביעה. אני אספר לו גם על מה שעבר עליי, גם על טעויות שלי, גם על מה שלמדתי בינתיים. ואולי גם הוא יספר על טעויות שלו, ושל חייליו.
ובסוף בסוף, אולי נסכים, שבפרשה המפרכת הזאת יש הרבה גיבורים, קטנים וגדולים, ויש רק קורבן אחד באמת. ושמה איימן אל-המס. והיא הייתה ילדה בת 13.