בתקופת נעוריי באשדוד, אי אז בשנות ה-90, הסלבס העיקריים שבהם עסקו מדורי הרכילות של מקומוני העיר היו כדורגלנים, ספרים ודוגמניות. והנה היום, בעמוד הראשי של מדור הרכילות, לצד ספר שחלה בקורונה, מלכת יופי שהחלימה ממנה וכוכב הרשת סמיון (שעשה חיים בהשקה של סניף KFC, "כי גם לאשדודים מגיע"), מככבת אני.
באייטם מופיעה תמונה שלי, מעט פרטים ביוגרפיים - מקומות שעבדתי בהם וציון העובדה שגרתי פעם בתל אביב, אבל עכשיו בגבעתיים - וצילומים לא מחמיאים של אשדוד שהעליתי לפייסבוק. הכותרת וגוף הידיעה הן טרוניה על כך שבניגוד לבני אדם אחרים, שנוף ילדותם מעורר אצלם תחושות נוסטלגיות, אצלי הוא מעורר בעיקר שנאה. לראיה מובאים פוסטים שלי המתייחסים לעיר שבה גדלתי מגיל 11 עד 20 ושעזבתי לפני 22 שנה. ברבים מהם מככבת המילה "אשפה".
חשוב לומר שבניגוד לכתיבה עיתונאית, שאמורה לשאוף לאובייקטיביות ולהצגת התמונה המלאה והמאוזנת, הכתיבה בפייסבוק עבורי אינה עיתונאית אלא אישית לחלוטין, ומה לעשות: באופן אישי אני באמת שונאת את אשדוד. הסיבות שלי הן ברובן סובייקטיביות ובחלקן אובייקטיביות, ובעוד שהיא עצמה תמיד הייתה אדישה אליי לחלוטין, אף עיר אחרת לא מעוררת אצלי רגשות מהסוג שהיא מעוררת ובעוצמות כאלה.
שכן של אבי עיצב את לובי הבניין עם פלמינגואים ורודים וצמחים מפלסטיק, נורות אדומות וירוקות שנדלקות בערב, ומין בריכה זעירה. שום דבר לא שוחה בה, אבל יש תחושה של מים וחלום בלהות
בין התגובות לידיעה עליי בדף הפייסבוק של המקומון, "כאן אשדוד", היו אמירות פטריוטיות, מלאות להט ואהבה לעיר. הן גרמו לי לחשוב שאולי אני מפספסת משהו, שענייני האישיים איתה לא מאפשרים לי לראות את מה שנראה בבירור לאחרים. אז נסעתי אליה והעברתי בה מספר ימים, חייתי בתוכה יותר מהרגיל ויותר ממה שהנחתי שאני מסוגלת, כדי לראות אם אוכל להביט בה אחרת ולהרגיש בה אחרת.
ברור שזה לא קרה. אשדוד תמיד תהיה עבורי מקום שבו הילדות שלי, כמו ילדותם של ילדי מהגרים אחרים רבים, הסתיימה טרם זמנה. היא תמיד תהיה זירת קרב, גם אם כזאת שבה אני כבר לא נאבקת. מה שאני כותבת בתום הביקור הזה אינו אובייקטיבי יותר או אישי פחות מהפוסטים שבגללם נעשיתי פרסונה נון גראטה: אני פשוט לא יכולה שלא לקחת את העיר הזאת אישית.
באשדוד אני מרגישה כמו נוסעת בספינה מלנכולית ששטה בחולות, ואני על הסיפון, מקיאה. טיולים רגליים בעיר הזאת מכניסים אותי למצב נפשי שדומה לדאון אחרי קוק; אותה תחושה איומה של זרות וניכור, כאילו אני חתיכת פאזל שלא מתחברת לתמונה הכללית. כשאני הולכת ברוגוזין, הרחוב הראשי שבחג העצמאות הראשון שלי בישראל הלכתי בו לאיבוד בין המוני בני אדם, אני תוהה אם אני רוח רפאים בתוך עיר חיה או אדם חי בתוך עיר רפאים. לא רק בגלל היעדר האטרקציות והאווירה הכללית של שממה אורבנית מוזנחת, אלא גם מפני שאני דמות מהעבר.
חיי החדשים התחילו בעיר הזאת כשהגעתי לכאן הישר משדה התעופה. הכל בהק מאוד והיה חום-צהוב ומלא חול ומוזר ושונה מכל מה שדמיינתי והכרתי, והאני ההיא תמיד צועדת לצדי כשאני כאן. אשדוד היא בשבילי חור שחור, זמן עבר שבולע אותי העכשווית כמו סופת הוריקן בלתי נראית ושקטה מאוד. כאן אני תמיד אני ולא אני, אני וזאת שהייתי כשחייתי כאן.
"לרוב, כשאני מספרת לאדם הלא אשדודי שגדלתי באשדוד, הוא אומר ששמע שהיא התפתחה יפה ושיש שם מסעדה מצוינת, אידי שמה. וים יפה. על זה אני עונה שהים יפה במיוחד כשעומדים עם הגב לעיר. יופיו של הים גם לא קשור לעיר, ומלבד זה, תושבי העיר מזהמים אותו כאילו היה פח האשפה שלהם. זאת עיר מכוערת, מלוכלכת, מוזנחת ועלובה, וכשאני בתוכה היא גורמת לי להרגיש בדיוק כמוה", כתבתי באחד הפוסטים שגרמו לכוכבי לזהור בשמי העיר שגורלי קשור בה.
חלק מהמגיבים בפייסבוק של "כאן אשדוד" שלחו אותי בחזרה לרוסיה (וגם לבלרוס), והיה מי שהפתיע ודרש שאלך לצומת הרחובות ויצמן וכצנלסון בגבעתיים, העיר שבה אני מתגוררת בשנים האחרונות, כי אז אחוש געגועים לאשדוד היפה פי כמה. אילו ידע מה אני חושבת וכותבת על גבעתיים, הוא לא היה מגיב ככה.
"מי זו הכלבה שאומרת שהעיר מכוערת? אני מזמינה אותך לראות מה זה עיר מכוערת. בואי לאשקלון ותראי מה זה מכוערת", כתבה מישהי, ואני חשבתי על התכונה האנושית מאוד של להתנחם בצרותיו של האחר, לומר שביחס אליו דווקא הצלחנו לא רע. לא טוב לך בארץ? ברוסיה יותר גרוע! לא טוב לך הלכלוך האשדודי? לכי לדרום תל אביב. אף אחד לא רוצה להיות כמו, נגיד, רעננה. למה צריך את רעננה כשיש את אשקלון האומללה להתנשא מעליה?
ב"כאן אשדוד" נכתב בעקבות הפוסטים שלי שנוף ילדותי מעורר אצלי בעיקר שנאה. הכתיבה בפייסבוק עבורי אינה עיתונאית אלא אישית לחלוטין, ומה לעשות: באופן אישי אני באמת שונאת את אשדוד
אבא שלי התקשר אליי זמן קצר לאחר פרסום האייטם וסיפר שהשכנים שאלו אותו לפשר העניין שלי עם אשדוד. והוא, שעדיין גר בעיר ודווקא אוהב אותה למרות שמודע למגרעותיה, ענה להם שאינו אחראי לדעותיי ושמותר לי להביע אותן. אני חושבת שזיהיתי מאז אצל חלקם מבטים לא אוהדים בנסיעות חרישיות במעלית. תהיתי אם ראו בפייסבוק שלי את התמונה של הלובי, שבו אחד מהשכנים משקיע את כל היצירתיות שלו בעיצוב דקורטיבי עם פלמינגואים ורודים וצמחים מפלסטיק, נורות אדומות וירוקות שנדלקות בערב, ומין בריכה זעירה ששום דבר לא שוחה בה, אבל יש תחושה של מים וחלום בלהות.
בסך הכל הייתי מרוצה. הרגשתי שאחרי כל השנים שבהן אשדוד לא הניחה לי במחשבות, גרמה לי כאבי ראש פסיכוסומטיים שהיו עוברים רק יום אחרי החזרה ממנה, העיר שלא פעם ראיתי בדמיוני עולה בלהבות - כמובן בניכוי האנשים – התעוררה לרגע מאדישותה.
באשדוד חיה הקהילה הגאורגית הגדולה בעולם. הקהילה המרוקאית והרומנית הן מהגדולות בארץ, ריכוז העולים מברית המועצות לשעבר הוא השני בגודלו בישראל אחרי חיפה, וחוץ מכל אלה יש כאן עולים מאתיופיה, צרפת, הודו, איראן, דרום אפריקה, אמריקה הדרומית ועוד ועוד. ועוד: על פי נתוני משרד הפנים, חיים כאן כיום 255,056 אלף תושבים מ-99 מדינות מוצא שונות. התגלמות החלום הציוני.
העיר נחלמה בשנת 1954, כשעובד בן עמי – מיליונר, ראש עיריית נתניה וממקימיה - סייר לאורך חופי הארץ. בן גוריון ביקש שיעשה למען הדרום מה שעשה למען הצפון, ובן עמי שמע ויצא לחפש מקום מושלם להקמת עיר נמל חדשה. "היום היה יפה, השמש זרחה והחול נצץ", כתב לימים בן עמי. "טיפסתי לגבעת יונה ואמרתי לעצמי, אם ממשלת ישראל תקים פה נמל, אני אקים את העיר". שנתיים לאחר מכן הוא הקים אותה על חורבות כפר ערבי שעמד שם קודם, מקום שתושביו ברחו ממנו או גורשו לעזה.
View this post on Instagram
בשבוע שעבר ישבתי על אחד הספסלים בחוף הים שסיפק השראה לעובד בן עמי, לא רחוק ממה שהיה בית הקפה הקבוע של הוריי. אמא שלי הייתה שותה שם קפה ואוכלת גלידת תות, ואבא היה סופר את האוניות הרבות השזורות בתוך האופק. מהספסל ראיתי במים את האוניות ואת הקשישים הרוסים, ראשיהם נעים על הגלים כמו מצופים קטנים. זה היה ביום שבו רכב עלה באש בחניון תת קרקעי בעיר, בנסיבות שעדיין נחקרות. התושבים חושדים שזה היה חלק ממלחמת הכנופיות שמשתוללת באשדוד; עד עכשיו שלטה בעיר המאפיה הגאורגית, אבל אז נכנסה המאפיה הרוסית שרוצה להשתלט על מכוני הליווי, הסמים, הסחיטה באיומים וההימורים. לא מזמן נסעו באחד הרחובות שיירות של כלי רכב משתי המאפיות. הרוסים הציגו לראווה שכירי חרב אוקראינים עם סכינים ואלות.
מולי, ברוח הנעימה של הבוקר המוקדם, ראיתי פסולת במעופה. החול היה מלא בדלי סיגריות ובקבוקי הפלסטיק נצצו תחת קרני השמש. הם נצצו ואני חשבתי על עובד בן עמי והדיונות הצחורות שעליהן החליט לבנות את העיר, ולא ידעתי מה היה אומר עליה עכשיו.
לפי סקר שערך האתר "מדרג", בשנת 2017 דורגה אשדוד במקום ה-18 והלפני אחרון במדד שביעות רצון התושבים מתפקודן הכללי של העיריות בישראל. תושבי אשדוד נתנו ציון נמוך לניקיון העיר (דגש על צואת כלבים), לאיכות החינוך ולהגירה השלילית של הזוגות הצעירים שלא יכולים להרשות לעצמם דירה בעיר שהולכת ומתייקרת. לעומת זאת, בשנת 2018 צוין בדו"ח הלמ"ס לאיכות החיים בערי ישראל כי 84.6% מתושבי אשדוד חשים שביעות רצון ממקום מגוריהם, 57.1% מרוצים מהניקיון ו-70.9% שבעי רצון מהפארקים ומהשטחים הירוקים. באותה שנה זכתה אשדוד ב"דגל היופי" על רמת התחזוקה של מקלטי העיר בתחרות של המועצה לישראל יפה.
View this post on Instagram
"בעיניי, אשדוד תהפוך לאמסטרדם של המזרח התיכון", אמר ב-2017 ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי ל"ידיעות אחרונות". בחזונו של לסרי תהפוך העיר למטרופולין אזורי כמו תל אביב, עם אוניות נוסעים שיעגנו בנמל הפרטי החדש וישחררו החוצה תיירים מחפשי אטרקציות. אני, לעומת זאת, מאמינה שהיא הולכת להיעלם בתוך ערימת אשפה.
אני לא רוצה לחזור לרוסיה. אני לא רוצה לחזור לבלגורוד, עיר פרובינציאלית בת כ-400 אלף תושבים שבה נולדתי, גדלתי, הרגשתי זרה וחלמתי להימלט. כשהוריי אמרו שעוזבים לישראל ושעליי לשמור את זה בסוד, הסתובבתי במסדרונות בית הספר שבו הייתי היהודייה היחידה וגם חטפתי על זה, הסתכלתי על הילדים ועל המורות, וחשבתי: "אני עוזבת את חור התחת הזה ואתם תישארו כאן לנצח". אחר כך הבנתי ששורש הבעיה שלי הייתה מיס-קונספציה לגבי היהודים, אותה תפיסה מוטעית שבגללה התגאיתי תמיד בייחודיות הגזעית שלי למרות גילויי האנטישמיות: הייתי בטוחה שהיהודים כולם משכילים, נאורים, מנומסים ואוהבי תרבות, סקרנים וליברלים. שזכויות אדם, סובלנות ושוויון הם הערכים הנעלים ביותר עבורם, כי הרי איך ייתכן אחרת לאור העוול הנורא שנעשה לעם היהודי לאורך ההיסטוריה. כמוני חשבו ילדים יהודים רבים ברחבי ברית המועצות, בין השאר כי להורים שלנו יש נטייה לציין בקול מלא יראת כבוד וגאווה אם מישהו מפורסם וחשוב הוא "משלנו", כאילו ההישג שלו הוא גם שלהם, ואלו היו היהודים המרכזיים שהכרתי.
עד שהגעתי לאשדוד.
בחודש יוני 1990 נחתה משפחת פבזנר על אדמת ישראל, ואני ראיתי לראשונה עצי דקל. אחר כך, במונית עם מזוודות, נסענו לדירה של חברים שהגיעו לאשדוד חצי שנה לפנינו.
ישבתי מאחור, ליד החלון. הייתי עייפה מאוד, אבל הסתכלתי החוצה. הכל בהק בשמש הייחודית עם האור הבלתי נסבל שהכה בדיונות שהיום כבר אינן, ובמקומן עומדים בניינים וכבישים וגינות ולכלוך. אחרי הרבה שנים, כשאמא שלי תיזכר באותה נסיעה, היא תספר שחשבה על הילדים שלה ששותקים מאחור במונית: אוי, לאן הם חושבים שהבאנו אותם?
מארק מינדל, צלם תושב אשדוד: "אני יורד לאוטו וליד הרגליים שלי נופלת שקית זבל. אני מסתכל למעלה ורואה שכן מבסוט, מחייך. אני שואל אותו 'מה זה?', והוא עונה: 'אה, אני לא צריך את זה יותר'"
גרתי יומיים באשדוד כשיצאתי לרחוב וראיתי ילד מחזיק פחית שתייה, שותה ממנה ומשליך אותה על המדרכה. זה זעזע אותי אז כל כך שהסצנה נחקקה בראשי והיא הזיכרון הממשי הראשון שלי מהעיר. האשפה מעסיקה אותי מאוד מאז, ולא רק האשפה האשדודית; היא אינה שונה מהפסולת של ערי הארץ האחרות. אבל אני הגעתי לכאן, ועל העץ מול הדירה הראשונה ששכרנו ברחוב קרן היסוד היו תלויים טמפונים משומשים, ומתחתיו הכל היה מלא בחיתולים ושקיות חטיפים ושאריות אוכל ביתי.
מהחלון בצד השני של הדירה נשקף מדי בוקר ישבנו של קשיש משוגע, כובע קסקט לראשו. בשעה קבועה הוא היה מפשיל את מכנסיו ברחבת החול הגדולה ונפרד מארוחת הערב שלו, שהייתה נשארת במקום. זמן קצר אחר כך היו הילדים צועדים שם בדרכם לבית הספר.
הזקן המשוגע מת מזמן. כשהוא מת כתבו גם עליו במקומון, לא חושבת שבמדור סלבס, למרות שהוא כן היה כזה. כך או כך, לא ציינו את ההרגל המגונה. עכשיו עומד בניין מכוער במקום רחבת החול האהובה עליו, וגם הוא כבר לא חדש. היכן שהיו דיונות קמו מזמן שכונות.
אשדוד התפתחה, כך נהוג לומר, והיא באמת התפתחה, לגובה בעיקר. בשנת 2010 דורגה כעיר הגבוהה בישראל בחישוב מבנים העולים על שמונה קומות. באזור הסיטי קם ב-2017 גורד שחקים שבעת חנוכתו נכנס לרשימת 30 הגבוהים בישראל. "מגדלי יוקרה", אומר שלט ענק על בניין מפלצתי שמאכלס דירות מגורים ומשרדים של עורכי דין וקוסמטיקאיות וחנויות שמעלות בדעתך הרבה מילים, אבל אף אחת מהן אינה יוקרה. הכל מלווה בריח זבל נרקב תחת השמש, ריח שבא והולך כמו גלי הים.
"אני יורד לאוטו וליד הרגליים שלי נופלת שקית זבל. אני מסתכל למעלה ורואה את השכן שלי מהקומה השנייה מבסוט, מחייך. אני שואל אותו 'מה זה?', והוא עונה: 'אה, אני לא צריך את זה יותר'". כך מספר חברי מארק מינדל, צלם שעזב את תל אביב לפני תשע שנים ומאז מתגורר במרכז אשדוד, כהגדרתו "עיר שמתכננים להקים בה פארק חלל בשיתוף עם נאס"א, אבל בחורף יש בה הצפות כמו בבנגלדש".
"יום שישי אחד אני חוזר מהים ב-12 בלילה ומכבי אש רצים לכיוון הבניין שלי, נכנסים לחצר, ואני רואה מדורה שתופסת את הקומה הראשונה", נזכר מארק. "מתברר שמישהו עשה על האש ולא כיבה, אז עף גץ על הלכלוך שיש כאן מסביב והכל נשרף. שאלתי את ועד הבית אם מישהו הביע עניין בשריפה, כי הייתי לבד כל הזמן הזה שהכבאים עבדו. הוא אמר לי, 'כולם שומרי שבת, הם לא עונים ולא מתקשרים'.
בגטו הרוסי חיים אנשים שמבחינתם לא עזבו את המולדת עם היערות והאגמים, הפטריות והעוני, עונות השנה והדירות הזעירות, הלחם הטעים ביותר והתורים הארוכים אליו, הספרות והאמנות, השתיינים והדלות, האנטישמיות והמקקים והפחד
"ככה זה בארץ, כל אחד דואג לדל"ת אמותיו. אנשים משפצים את הדירות שלהם, עושים שיש איטלקי ומטבח אמריקאי, ומה שקורה בחוץ זה לא עניינם. יש פה שכן ממול שהיה עושה קריוקי בפול ווליום בשעות מאוחרות. היו מזמינים לו משטרה, אבל זה לא עזר. יום אחד ראיתי אותו למטה, שולף סכין על שכן אחר. פעם הייתי מעיר לאנשים, היום כבר לא. אין לדעת על מי תיפול ואני לא רוצה להיות הקלינט איסטווד של העיירה".
חודשיים לתוך חיי החדשים, בגיל 11, הוכנסתי לבית ספר של חב"ד. אני אתיאיסטית מלידה, אבל איזה פקיד בעירייה אמר להורים שלי שאין עבורי מקום בבתי הספר היסודיים הממלכתיים. רק בחב"ד יש. זה היה שקר, אבל מה ההורים שלנו ידעו. קודם כל, עשו את זה לילדי מהגרים רבים אחרים. חוץ מזה, הם חשבו שאם בית ספר דתי אז אלמד לקרוא מהר. האם שם אמרו לי לראשונה שאני רוסייה אוכלת חזיר - מה שהיה נכון - ושאחזור לרוסיה? לגבי החזיר חד משמעית, אבל אני די בטוחה שלחזור לרוסיה היה כבר קודם. אני כותבת את זה בלי שום פתוס והתבכיינות; בני אדם תמיד יהיו גזענים, מי יותר ומי פחות, מי במודע ומי לא. אמירות כאלה לא מרגשות אותי כבר שנים, אבל אז הן היו עלבון נוראי ושברון לב.
מיניבוס קטן וצהוב עם תמונה גדולה של הרבי מלובביץ', שתמיד הזכיר לי את דד מורוז - סנטה קלאוס הרוסי - היה אוסף אותי אל חיקו המרופט והחורק עם זנב פיח שחור מאחוריו, לוקח אותי עם שאר הילדות לבית הספר, מבנה על רקע דיונות שמעליו שמיים בצבע תכלת חלבי. הוא תמיד נראה לי עולה בלהבות בתקופה ההיא. הכל נראה לי בוער מחום. בדרך הייתי נשענת על החלון המטונף ומסתכלת על הזבובים המותשים, נחבטים בו ואחר כך מתים בתוך בטנו הגדולה הצהובה של סבא כפור יהודי מברוקלין.
בוקר אחד נעצרתי בכניסה לבית הספר על ידי איזו דמות סמכותית שעמדה מעליי ונזפה בי על השמלה נטולת השרוולים שלי. החלטתי לא להוריד את תיק הגב כל היום כדי לכסות על בושתי, וכך גם ירדתי למקלט שבו עמד ארון הקודש עם ספר התורה. כאן, מתחת לאדמה, אלוהים האזין לילדים הקטנים בתפילת הבוקר שלהם. הייתי עוקבת אחר תנועותיהן של בנות כיתתי ומחקה אותן באיחור קל - כמה צעדים קדימה, קידה עמוקה, כמה צעדים אחורה וקידה שמאלה וימינה. בידי היה סידור בכריכה אדומה, אותיות הקדושה שלו מתפוגגות עם כל מילה ברוסית שמתחזה למילה בעברית המשבחת את הקדוש ברוך הוא. כך עשו גם מרינה וסבטלנה, שהיו כמוני חדשות לחלוטין בסצנה האלוהית; רק בחלוף שנה, לאחר ריבים אינסופיים ביניהן על מידת נאמנותן לאל, שתיהן יתוודו בפניי שגם הן אתאיסטיות בסתר. בין פרוסות הלחם השחור שלהן היה מונח בשרה של החיה הטמאה שמגדלים כאן על רצפת עץ כדי שלא תזהם את אדמת הקודש.
ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי (בתמונה) אמר ב-2017 ש"אשדוד תהפוך לאמסטרדם של המזרח התיכון". אני, לעומת זאת, מאמינה שהיא הולכת להיעלם בתוך ערימת אשפה
בשנת 2020, בטקס למיגור גזענות בבית הנשיא, נאמה על הבמה ליאל בלטה, אז בת 15, תושבת אשדוד בת העדה האתיופית. היא סיפרה על האפליה והגזענות שחוותה מדי יום ועל דברים ששמעה מתלמידים בכיתה. "ילד אחד קרא לי שחורה וגרם לי להרגיש לא שייכת", סיפרה בלטה. "הוא אמר לי לחזור לארץ שממנה באתי בזמן שישראל היא הארץ שלי, כאן נולדתי וכאן גם אקים את ביתי". אין חדש תחת השמש.
בשנת 2018 הוצב עץ אשוח מקושט לצד חנוכייה גדולה במתחם "ביג", ואשדוד הייתה כמרקחה. אבי אמסלם, סגן ראש העיר מטעם ש"ס, השתולל על הנהלת המתחם שהציבה את העץ לצד סניף אינסופי של "טיב טעם", כמחווה ללקוחות הרבים ממוצא רוסי שפוקדים את המקום. "המטרה הייתה לעורר פרובוקציה והתגרות על מנת למשוך דעת קהל לטובת המתחם", אמר אז אמסלם וטען שקיבל מאות טלפונים, גם מאנשים לא דתיים. "לא יעלה על הדעת שהחנוכייה והמנורה יוצבו בבת אחת עם העץ וכל הסימנים הנלווים על במה אחת. חרפה להשריש תכנים וסממנים נוצריים שלא משקפים את היהדות והמסורת".
נובי גוד אינו חג דתי - האלמנטים הנוצריים שלו נעקרו מתוכו על ידי המשטר הקומוניסטי - אלא המועד הלא-פוליטי היחיד שצוין בברית המועצות, וגם החג השמח והחשוב מכולם. אמסלם עדיין ראה חרפה. התושבים מצדם נחלקו לפלג שקרא להחרים את המתחם וחלק שעודד להשאיר את העץ; אנשי "ביג" מצדם לא נכנעו ללחצים. זמן קצר לאחר מכן התקיימו הפגנות במתחם, הפעם סביב החלטתו של ראש העיר לתת התראות לפני קנסות לעסקים הפועלים בשבת.
"צודקים אלה שכעסו, מה לנו ולעץ אשוח?", אמר לי אסף, חבר מהתיכון שלא ראיתי 20 שנה ופגשתי בשבוע שעבר. כשאמרתי לו שיש אוכלוסייה גדולה שזה חלק מהמסורת שלה, הוא שתק. לא יודעת אם בגלל שאני האוכלוסייה המדוברת ולא היה לו נעים, או בגלל שהוא מעולם לא חשב על זה. כך או כך, אני הרגשתי שוב את תחושת הניכור האיומה.
למחרת הסתובבתי במה שנקרא "הגטו הרוסי" (אנחנו מעולם לא גרנו בו. הוריי התעקשו לקנות דירה באזור מעורב, כדי לא להיות מנותקים מהעולם החדש). עם העלייה הגדולה של שנות ה-90 החלה בנייתם של הרובעים החדשים, ובמהירות קמו בניינים איומים שקלטו עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. תושבי ערים עצומות ותושבי הפרובינציה, כולם התנקזו לתוך שכונה גדולה אחת שעמדה על החולות בשולי העיר, עם דוכן פלאפל שלא צלח ובמקומו נפתחה חנות פרחים משגשגת.
View this post on Instagram
כעת קונים העולים הישנים בחנויות שמוכרות מאכלים נוסטלגיים שעבורם לא הפכו מעולם לנוסטלגיה, כי הם מבחינתם לא עזבו מעולם את המולדת האבודה שלהם עם היערות והנהרות והאגמים, העצים והפרחים, הפטריות והעוני, עונות השנה והדירות הזעירות, הלחם הטעים ביותר והתורים הארוכים אליו, הקולנוע המשובח והמוזיקה הפופולרית גרועה, הספרות והאמנות, השתיינים והדלות, האנטישמיות והמקקים והפחד. הספסלים כאן תמיד מלאים בפנסיונרים שכבר לא ילמדו עברית ויבלו את שאריות חייהם בקריאת עיתונים גרועים, מלאים תעמולה שהקשישים קונים באמונה עיוורת, וצפייה בטלוויזיה הרוסית. הם התלושים מכולם בעיניי. המבט שלהם מזכיר את זה של ילד שהלך לאיבוד בעיר זרה.
בגטו הרוסי לא זורקים זבל מהחלונות, אבל שמעתי שיחות בשפת אמי היפה שגרמו לאוזניי לבעור מבושה. על הפגנות של יוצאי אתיופיה, על מלחמה בעזה, על מצעד הגאווה - בני העדה שלי אינם נוטים לקורקטיות פוליטית ולא פעם נשמעת ביקורת מבפנים על גזענותה ועל ההומופוביה שלה. אפשר להאשים, אבל אפשר גם להבין למה במקום להירתע מגזענות אתה הופך אותה לנשק, כי חווית אותה על בשרך.
המקום היחיד שראיתי בו אחווה הוא קיוסק של בחור גאורגי שעומד לצד הפלאפל התימני, לא רחוק מבית הוריי. שנים ישבו בו רק גברים רוסים, שתו בירות או וודקה. פעם ישבתי שם ושוחחתי עם שיכור בלי שיניים וריח חזק של דג מלוח. עכשיו, אחרי שנים, ראיתי שם גם בחורים ממוצא אתיופי. הם לא יושבים ממש עם הרוסים, אבל אין לדעת, אולי וודקה זולה היא שיקוי הפלא שיאחד ביניהם בכל זאת.
חבר שאל אם יש משהו שאני כן אוהבת בעיר הזאת. עניתי שאני אוהבת את אבא שלי, שחי לו בקומה השמינית ומבלה את רוב זמנו במרפסת הגדולה כמו ציפור שבנתה לה קן על צלע הר. מהמרפסת שלו אפשר עדיין לראות את הים, ובין המגדלים גם אונייה או שתיים. הוא לא סופר אוניות יותר, כי זה מזכיר לו את אמא שלי.
היא, פאינה פבזנר, נעלמה מהעולם הזה ולא הגיעה לשום עולם הבא ב-13 במרץ 2020, יומיים לפני סגר הקורונה הראשון. פעם גם היא הייתה הדבר שאני אוהבת בעיר הזאת, ועכשיו גם היא צועדת לצדי כשאני כאן. הכל מזכיר אותה: איך היא צחקה מהפלמינגואים המכוערים בלובי, איך היא שנאה ששנאתי את אשדוד וביקשה שאשתוק כשכעסתי על הרעש או על הלכלוך. היא רצתה לאהוב את החיים במדינה שבה דווקא כן הרגישה בבית סוף סוף, ולמרות שראתה הכל, העדיפה לא לדבר על מה שהיה רע.
אולי אני לא באמת שונאת את אשדוד, אבל היא מכאיבה לי ומעוררת אצלי חמלה ובוז וכעס. כאן סולקתי משיעורי תנ"ך כי שאלתי שאלות, כאן הייתה לי מחנכת שאמרה לי שילדות רוסיות הן מתירניות מינית מטבען
עם מותה נסענו אנחנו, ארבעת הפבזנרים הנותרים, בחזרה לאשדוד. היינו בה ביחד במשך שבעה ימי סגר, והעיר השקטה ממילא השתתקה לחלוטין. לילה אחד נערכה מסיבה במרפסת הדירה שמתחת לזו של הוריי, ושירה גאורגית יפה מלווה בכלי נגינה העירה אותי משינה. עמדתי בחלון והבטתי בבניין ממול שבמשך שנים היה מלא במרפסות עקורות ופיגומים (הקבלן ברח באמצע הבנייה, סיפרו השמועות). הוא נותר בכיעורו המקורי, ועליו נוסף לו כיעור חדש כשהושלמו המרפסות; עכשיו הוא נראה עשוי טלאים. העיר שמרה על שקט וחלונות רבים כבר עמדו מוחשכים, חורים פעורים שמתוכם נפלטו חלומותיהם של תושבי אשדוד הישנים, חלומות שישכחו בבוקר או אולי הם יספרו עליהם למישהו, תוהים מה ממאורעות היום גרם להם לחלום את מה שחלמו.
באותו שבוע הסתובבתי לבד ברחובות הריקים של העיר שאולי אני לא באמת שונאת, אבל היא מכאיבה לי ומעוררת אצלי חמלה ובוז וכעס. הלכתי לכיוון הים, עברתי דרך בית הספר תיכון מקיף ג', וכמנהגי דימיתי יריקה לכיוונו. כאן סולקתי משיעורי תנ"ך כי שאלתי שאלות, כאן הייתה לי מחנכת שאמרה לי ברבות השנים שילדות רוסיות הן מתירניות מינית מטבען, כאן ראיתי רוע וסדיזם של ילדים. רבים מהם חיים היום את החלום האשדודי, ממשיכים במסורת אבותיהם כעובדי נמל או חברת חשמל. כאן למדתי על אדישותה ואווילותה של מערכת החינוך, ואם יש גיהינום, הרי שכבר ביקרתי בו. אמא שלי הייתה מצטרפת ליריקה, כי לפני הכל היא תמיד הייתה בעדי.
במסעדת "Fish n Zone", מחווה לפישנזון מ"אלכס חולה אהבה", מגישים שתי נקניקיות עגולות שמונחות בצלחת כמשקפיים. מסעדות החוף עמדו כולן סגורות כשהסתובבתי בעיר עם זכרה של אמי לפני שנה וחצי, אבל מאז הן חזרו לפעול. נדמה לי שאפילו נפתחו כמה חדשות.
בחוף המרינה, האזור היקר ביותר בעיר והפופולרי ביותר בקרב יהודי צרפת, שחיתי עם אבי בוקר מוקדם אחד. לידינו דיבר סבא לנכדה שלו ברוסית: "את הרי בת הים הקטנה, את לא מפחדת מהמים, בשבילך המים הם כמו אוויר. ואם את לא מפחדת מהם, אז מה זה משנה איפה את שוחה - במים העמוקים או קרוב לחוף? מה אכפת לך מה יש שם מתחתיך?".
"מה הטעם להיות בת ים אם אני לא יכולה לשחות במים העמוקים?", שאלה הילדה.
"הטעם, ילדתי החכמה", ענה הסבא, "הוא שאני לא אחטוף התקף לב".