כשתמר זנדברג הודיעה כי תתמודד על ראשות מרצ היא הבטיחה להביא רוח חדשה לתנועה. והיא באמת עשתה את זה, מתחילת מסע הכיבוש המרשים שלה ועד לסיומו בניצחון מוחץ; זו המנהיגה הראשונה של המפלגה בעידן הנוכחי שחותרת לפעול לפתרון הבעיה הפוליטית המהותית ביותר שלה: חוסר רלוונטיות. הצדק הקדוש של מרצ הרים אותה כל כך גבוה מעל המציאות עד שהיא לא מצליחה לנחות על הקרקע. זו תנועה שמבקרת את המצב בחריפות ובאומץ, אבל לא עושה שום צעד מעשי כדי לשנות אותו. אפס השפעה. זו מפלגה שמתעקשת להיות צודקת במקום להיות חכמה. היא בטוחה שרק היא רואה את האור - ויושבת לבד בחושך.
אבל תמר זנדברג הבטיחה לזרוע במרצ רוח חדשה – וקצרה סופה. כי במונחים שמאלניים, להתייעץ עם משה קלוגהפט זה לא פחות מלישון עם האויב.
האמת היא שזו לא הפתעה גדולה; זנדברג הרי הצהירה שהיא רוצה להפוך את מרצ לבית היהודי של השמאל, ומי יבנה יבנה בית יהודי טוב יותר מקלוגהפט? וצריך גם להזכיר שזנדברג היא לא אשת השמאל הראשונה לחבור לקלוגהפט – אראל מרגלית קדם לה, באופן הדוק ומובהק יותר, בקמפיין הפריימריז שלו. אבל זה היה במחנה הציוני, שממילא הולך ופושט את זהותו השמאלנית.
לזנדברג, לעומת זאת, זה לא אמור לעבור בשקט. ראשית, משום שהיא שיתפה פעולה עם מי שהוא המשחיר הגדול של השמאל, האיש שהשווה את יוסי יונה לחמאס ושהגה את קמפיין השתולים נגד פעילי שמאל (קמפיין שבעקבותיו פנתה מיכל רוזין ליועץ המשפטי לממשלה בטענה שמדובר בהסתה; מעניין מה תאמר כעת רוזין, שתמכה בזנדברג בבחירות במרצ). אבל קלוגהפט הוא לא רק מנאץ השמאל; הוא מחולל אסטרטגי של שנאה ואלימות, ואחד האשמים המרכזיים בעובדה שהשיח הציבורי בישראל נראה בשנים האחרונות כמו מלחמה בבור ביוב.
אם לא די בכך, זנדברג הוסיפה חטא על פשע – ושיקרה. היא לא שיקרה רק לעיתונאים ששאלו אותה על קשריה עם קלוגהפט; היא שיקרה לבוחריה.
אף על פי כן, הקריאות להתפטרותה של זנדברג יפלו על אוזניים ערלות (בהנחה שלא יהיה זה מבקר המדינה שימצא פסול בהתנהלותה). זנדברג לא תפרוש מהנהגת מרצ, ומבחינתה – בצדק. היא מסוגלת לסלוח לעצמה (כפי שמעידה תגובתה נטולת החרטה האמיתית הבוקר), והמצביעים יסלחו לה. הסיפור הזה לא יפגע בה, זה לא יותר ממכה קלה בכנף בדרך לניסיון הנחיתה של מרצ במחוזות ההשפעה. כדאי לזכור שזנדברג כבשה את מרצ באחוזים פוטיניים למרות שלא פסלה את אביגדור ליברמן – דגל אדום של שחיתות ופשיזם לא פחות מקלוגהפט בעיני רבים ממצביעי התנועה. היא מבטיחה למצביעי מרצ (ולמצביעי מחנ"צ מתוסכלים) תקווה לרלוונטיות. זה היה היעד שסימנה מתחילת הקמפיין: לקחת חלק בהנהגת המדינה. זה לא מקרי שהסלוגן הכי מזוהה איתה היום הוא לא סיסמה אידיאולוגית כמו "די לכיבוש", אלא המטרה הפוליטית "עשרה מנדטים למרצ".
ובימים כל כך מדכאים לשמאל – ימים שבהם בנימין נתניהו רק נוסק בסקרים, יאיר לפיד הוא אלטרנטיבה שלטונית ריאלית בודדה ואבי גבאי מתנער מסממנים שמאלניים בעודו מנהיג את מפלגת השמאל הגדולה בישראל – אפילו הסיכוי לרלוונטיות הוא פיתוי עצום. המצביעים של זנדברג רוצים שהיא תצעיד אותם לניצחון; הם יהיו מוכנים להעלים עין מהסוס שירכיב אותה לשם. וזה השינוי האמיתי שזנדברג מחוללת במרצ: תנועה שבשביל להיות משמעותית מוכנה להיות קצת פחות צודקת.