הימים שלאחר הבחירות האחרונות מצאו את השמאל במצב רוח אופורי. הניצחון הקטן אך הסמלי של כחול לבן על הליכוד, ההישג האלקטורלי של הרשימה המשותפת והתמונה של ראשי המפלגות הערביות צועדים למשכן הנשיא הפיחו במצביעי השמאל תקוות ישנות, כמעט נשכחות, לא רק על הקמת ממשלה אלא אף על שותפות יהודית-ערבית במסגרתה.
חיסול בהא אבו אל-עטא הבוקר חיסל את התקווה הזאת. למעשה, יהיה נכון יותר לומר שהתקווה הזאת מתה מזמן. יום הזיכרון שלה כמעט מקביל לזה של יצחק רבין ז"ל, גופתה מוטלת לצד גופתו; החיסול בעזה רק וידא הריגה.
המאבק בטרור הוא מתמשך ומצריך רגעים של קבלת החלטות קשות. הדרג המדיני וצה"ל קיבלו החלטה נכונה הלילה למען ביטחונם של אזרחי ישראל ותושבי הדרום. כחול לבן תגבה כל פעילות נכונה למען ביטחון ישראל ותשים את ביטחון התושבים מעל לפוליטיקה. ידע כל טרוריסט שמסכן את ביטחוננו שהוא בן מוות.
התגובות במערכת הפוליטית חשפו את הפער המהותי והעמוק כמכתש קסאם בין מנהיגי הציבור הערבי לעמיתיהם היהודים – ימנים כשמאלנים ו"שמאלנים". בני גנץ – התקווה הגדולה של השמאל-מרכז הישראלי ואפילו של ראשי הרשימה המשותפת – נקט בצעד ממלכתי כדרכו ומיהר לגבות את צה"ל ואפילו את הדרג המדיני, המאויש על ידי יריביו הפוליטיים. חבריו לקוקפיט יישרו קו.
באותה שעה, אנשי הרשימה המשותפת הפגינו קו אחיד של הצהרות נגד נתניהו. יו"ר הרשימה איימן עודה צייץ בטוויטר שהחיסול בעזה הוא צעד להעמקת הכיבוש והרחקת השלום וש"אדם ציני שהפסיד בתי בחירות ברצף ישאיר רק אדמה חרוכה בניסיון נואש להישאר בתפקידו"; עאידה תומא סלימאן כתבה שנתניהו "פותח במלחמה כתרגיל פוליטי"; עופר כסיף כתב ש"לשם הצלת עורו – נתניהו פונה לדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות: הרג, הרס וחרחור מלחמה"; וסמי אבו שחאדה תקף את הפוליטיקאים הישראליים שלא מבקרים את "המדיניות הפוגענית כלפי עזה". בתווך שבין כחול לבן למשותפת ניצב השמאל הישראלי – העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי – שיושב בינתיים על הגדר. למעט התבטאות יוצאת דופן של עומר בר-לב, שטען שמדובר במחבל בן-מוות אך בחיסול עם טיימינג פוליטי, יתר מנהיגי השמאל שומרים בינתיים על שתיקה.
אדם ציני שהפסיד שתי בחירות ברצף ישאיר רק אדמה חרוכה בניסיון נואש להשאר בתפקידו.
במשך עשור קם כל בוקר במטרה להעמיק את הכיבוש ולהרחיק את הסיכוי לשלום - וכך עשה גם היום.
אפשר (ורצוי) להתווכח מי מהצדדים צודק, אבל אי אפשר להעלים עין מהמחלוקת באחד מהנושאים החשובים והמרכזיים בציבוריות הישראלית: מדיניות הביטחון. בנושא הזה, בעתות מלחמה ומב"מ (המערכה שבין המלחמות) כאחת, אין כמעט ימין ושמאל בישראל, כמאמר הסלוגן הקלישאתי של כחול לבן; יש יהודים וערבים. העמדה הקבועה של מנהיגי המפלגות הערביות נגד תקיפות צה"ל בעזה מנוגדת לזו של המיינסטרים היהודי הפוליטי, שגבולותיו מגיעים עד לשיפולי השמאל. גם מבלי שיצייצו כהרגלם, לא קשה לדמיין מה חושבים הגנרלים במיל' אהוד ברק ויאיר גולן – מראשי המחנה הדמוקרטי – על חיסול בכיר בג'יהאד האיסלאמי. עמיר פרץ, יו"ר העבודה, אישר בהיותו שר ביטחון סיכולים ממוקדים, ואף אמר לפני שנה כי הוא לא שולל לעשות זאת שוב בעזה. זה לא מקרי שבר-לב – איש השמאל היהודי היחיד שהתבטא עד כה בנוגע לחיסול – ביקר את הציניות שבמהלך, אך לא את צדקתו ונחיצותו.
בתהום שבין הצהרות גנץ ואשכנזי להצהרות עודה וסלימאן קבור כל סיכוי לממשלה משותפת יהודית-ערבית בעת הזאת. גם לו היתה מוקמת ממשלה כזאת, אורך החיים שלה היה כאורך הפוגה בעוטף עזה/ הפוליטיקאים הערבים לא יתמכו בפעולה צבאית – גם לא בתגובה לירי רקטות – ולא יימנעו מלהתנגד לה בכנסת ולבקר אותה בחריפות. לממשלה כזאת לא יהיה בסיס פוליטי, לא גב ציבורי ולא תוחלת. האמת, עגומה ככל שתהיה עבור השמאל, היא שכל עוד ממשלת ישראל מנהלת מערכה צבאית נגד הפלסטינים – מרצון או מכפייה, עם משא ומתן או בלעדיו – הפוליטיקאים הערבים לא יוכלו להיות חלק ממנה.
זה לא אומר שאין סיכוי – והכרח – לשותפות פוליטית יהודית-ערבית. אפשר לקיים שותפות כזאת גם מבלי להצטרף לממשלה, ואפילו מבלי לחתום על הסכמים קואליציוניים. אין הוכחה טובה לכך ממערכת היחסים בין נתניהו לראשי המשותפת, שהולידה מצד אחד את תכנית החומש חסרת התקדים לתמיכה במגזר הערבי, ומנגד את תמיכה המפלגות הערביות במינוי מבקר המדינה מתניהו אנגלמן ובפיזור הכנסת אחרי הבחירות באפריל.
אופציית ממשלת המיעוט שכפי הנראה נקברה הבוקר היא ספקולציה שנולדה מתה. זה אפילו לא היה בלון ניסוי. כחול לבן, במהלך ישר ואמיץ אבל חסר תבונה פוליטית, ביקשה להלחיץ את נתניהו באמצעות תסריט מופרך; נתניהו, שיכול ללמד את טירוני כחול לבן קורס בספינולוגיה, הבהיר שספין ייענה בספין: הוא הפך את הרעיון הבדיוני לדלק חדש עבור הקמפיין האנטי-ערבי שמעולם לא יוצא לפגרה והזהיר את בוחריו מפני ממשלה עם עודה וטיבי. זה רעיון בדיוני שנשען על כרעי תרנגולת של סרבני משותפת מוחלטים ומוכחים, מיועז הנדל בכחול לבן ועד ליברמן מחוצה לה. מעולם לא היה לרעיון הזה היתכנות, וטוב שיירד מהפרק; לא משום שהוא לא ראוי, אלא משום שהשגייה בפנטזיות מסיחה את הדעת מההתמודדות עם המציאות.