1. נבחרי הימין וצייצניו צבעו אמש את פניהם במסכות של זעזוע מעושה, אבל החיוכים הרחבים מרחו את האיפור. הם הרי לא יכלו להתפלל להפגנה טובה מזו. כלפי חוץ וכלפי פייסבוק הפגינו חלקם את שאט נפשם מהדגלים הפלסטיניים שהונפו בכיכר רבין, אבל עיניהם נצצו מנדטים. עבור האלקטורט שלהם, דגל פלסטין הוא תורן בלב; להם רק נותר לשלוף את התורן ולזנק איתו מעל רף ארבעים המנדטים.

זה עידן תמונות הניצחון, ובאופן אירוני הפגנת המחאה של ערביי ישראל סיפקה דווקא לימין את תמונת הניצחון שלו בקרב על חוק הלאום. התמונה הזו מונפה מיד והפכה משיקוף של המציאות (חלקי? מעוות? למי אכפת) למציאות עצמה. "אין עדות טובה יותר לנחיצותו של חוק הלאום", מיהר נתניהו לצייץ. והאמת היא שנתניהו, לשיטתו, צודק.

אנשים רבים תהו בשבועיים האחרונים במה בעצם פגע חוק הלאום במעמדם של המיעוטים בישראל. אחת התשובות לכך היא שהחוק שלל את זכותם להגדרה עצמית (סעיף ג': "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי"). אפשר להניח שלפחות חלק מהאנשים שהניפו אתמול את דגלי פלסטין רואים עצמם פלסטינים (אחרים אולי עושים זאת מתוך סולידריות עם הפלסטינים בעזה ובגדה), וחוק הלאום דורס את זכותם לעשות זאת. אפשר לא להסכים איתם, אבל על זה בדיוק הם מפגינים.

2. אבל אחדים מאנשי הימין לא הסתפקו במה שהם רואים כחשיפת פניהם האמיתיות של ערביי ישראל. מי שעושה את הונו הפוליטי מחרחור שנאה לא יכול להסתפק בערבים, שהם הרע המובן מאליו בתודעה הישראלית הרחבה; הוא צריך לחבר אליהם את השמאל. כולם זוכרים לנתניהו את השקר המכוער "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" שניצח עבורו את הבחירות האחרונות. אבל נתניהו לא הסתפק אז באיום הערבי; הוא הפך אותו לחלק מתכנית השוד השמאלנית ("עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים") שנועדה לגנוב את המדינה מאזרחיה היהודים.

את המהלך של נתניהו מיישמים היום שלוחיו ותומכיו. מירי רגב, למשל, כתבה אתמול בפייסבוק ש"השמאל וערביי ישראל מעדיפים את צבעי האדום שחור וירוק על פני הכחול והלבן". גם רגב יודעת שאנשי השמאל הציוני לא מעדיפים את דגל פלסטין על דגל ישראל, אבל דמגוגיותה אמנותה, וההגינות - ממנה והלאה. זו אותה רגב שמנופפת בלונה צ'מטאי-סלפטר, אתלטית ילידת קניה שזכתה במדליית זהב באליפות אירופה בשבוע שעבר, כגאווה ישראלית. ביד אחת חוגגת רגב את הישגה של "לונה שלנו", בשנייה היא חוגגת את החוק שמציב אותה דרגה אחת מתחתינו. העובדות לא משנות דבר, אי אפשר לקלקל לרגב את המסיבה.

3. למעשה, ובניגוד לרושם שמנסים ליצור רגב וחבריה, מרבית נבחרי השמאל לא העזו להציג את פניהם בכיכר אמש. ראש המחנה, אבי גבאי, הוביל את הדרת הרגליים הקולקטיבית, ואף הסביר בראיון ל"פגוש את העיתונות" שהוא "לא יכול ללכת להפגנה שבה מדברים על זכות השיבה".

אפשר להקניט את גבאי על כך שלא הפגין את אומץ הלב הציבורי המצופה ממנהיג מחנה השמאל והתייצב לתמוך בהפגנה נגד חוק שהוא מתנגד לו. בסך הכל, זה גם תואם את התנהלותו הפוליטית המתמרכזת. אבל צריך להיות עיוור, נאיבי, או צדקן נטול אספירציה לשנות את המציאות כדי להתעלם מהנזק האלקטורלי שהיה נגרם למחנה הציוני אם אנשיו היו נוכחים בהפגנה בה מונפים דגלי פלסטין ונשמעות קריאות לפדות אותה בדם. עבור רבים במרכז הפוליטי – מצביעיו הפוטנציאליים של יאיר לפיד אשר אליהם קורץ גבאי – דגלים וסיסמאות כאלו הם קו אדום. גבאי בחר להיות קשוב אליהם – מבלי לסגת בו מהתנגדותו לחוק. נכון, זה כנראה לא יציל אותו בבחירות, אבל זה לפחות לא יעמיק את הבור שמתוכו יצטרך מישהו – גבאי או כל אדם אחר – לחלץ את השמאל.

נתניהו, כאמור, הפך את הבחירות האחרונות לטובתו בזכות הפחדות שקריות; תמונתם של גבאי וחבריו על רקע הדגלים הפלסטיניים היתה חוסכת ממנו את הצורך לבדות ראיות. המשפט "עמותות השמאל מביאות את הערבים באוטובוסים" היה הופך בבחירות הבאות ל"המחנה הציוני משתף פעולה עם בל"ד". בתהום האלקטורלי שבו נמצא השמאל, זה היה סותם עליו את הגולל.

4. גם צייצנים דמגוגיים לא פספסו את ההזדמנות לחגוג את השער העצמי לכאורה של השמאל. איש הליכוד משה איפרגן, למשל, הלחים קולאז' מציוציהם של מנכ"ל הקרן החדשה מיקי גיצין ואיש השמאל אלדד יניב וסרטון מההפגנה עם קריאות "ברוח ודם נפדה את פלסטין" כדי להציג את מה שעבורו (ועבור אנשים כאראל סג"ל שריטווטו אותו) הוא "כל מה שאמרנו במשך שנים (...) חזק יותר מהוכחה מתמטית".

הנה ניסוי קטן: תחליפו את כיכר רבין בכיכר ציון; את גיצין ואלדד יניב בנתניהו; את הקריאות "ברוח ודם נפדה את פלסטין" ב"בדם ואש את רבין נגרש" (או ב"רבין רוצח" ו"רבין בוגד"); ואת הסרטון עם דגלי פלסטין בסרטון עם שלטי רבין במדי אס-אס.

כי צריך להיות קוהרנטיים. אם נוכחות של איש ציבור בהפגנה מזהה אותו עם כל מסריה, עם כל קריאה שנשמעת בה ועם כל שלט שמונף בה, זה נכון לאנשי השמאל בכיכר רבין כמו לנתניהו בכיכר ציון.

האמת, כמובן, מורכבת יותר. המציאות איננה משוואה מתמטית. וכשצייצני הימין ינסו להסביר לכם למה זה מורכב, תגידו להם: נכון. זה מורכב. מש"ל.