בראש ההסכם הקואליציוני שנחתם אמש בין הליכוד וכחול לבן מופיע התואר "ממשלת אחדות וחירום לאומית". שורות אחדות מתחת לכותרת, לצד הכיתוב "הואיל ו-", מוזכר משבר הקורונה. על שלושה שקרים עומד ההסכם: על האחדות, על החירום ועל הקורונה. כך נראית ממשלת מרמה והפרת אמונים.
הקורונה מוזכרת כבר בעמוד הראשון להסכם לצד הכיתוב "הואיל ו-", עילה מופרכת להקמת הממשלה ש"תוביל את ההתמודדות עם המגפה". אבל הממשלה הזאת לא הוקמה למען המאבק בקורונה. אם כך היה הדבר, היא לכל הפחות לא היתה הממשלה השמנה בתולדות ישראל (ובפער ניכר), עם 36 שרים (סגני השרים יביאו אותה אל מעבר לרף ה-50) שכל אחד מהם הוא כמלח בשווי 6.5 מיליון שקל על פצעי הציבור המובטל/מקוצץ/מחול"ת/מסוגר. בשעת "משבר כלכלי" שכזה, כפי שמצוין בהסכם, היא גם בוודאי לא היתה מביאה להקמת מעון ב' עבור ממלא מקום ראש הממשלה שיעלה מאות מיליוני שקלים (ואז עוד כמה מיליונים להוצאת שוטפות). בשעת "משבר רפואי" כזה היא בוודאי היתה מפקידה את תיק הבריאות בידי אחד מנציגי המפלגות המכוננות, ולא מותירה על כנו את השר לענייני בריאות האדמו"ר מגור יעקב ליצמן. ראשיה בוודאי לא היו מנהלים מו"מ של קרוב לחודש על סוגיות כמו מינוי שופטים וסיפוח. הרי מה לזה ולמאבק בקורונה?
הקשר בין ממשלת האחדות לקורונה איננו סיבתי, אלא נסיבתי; אלמלא הקורונה, ספק אם היא היתה באה לעולם. ספק אם בני גנץ היה קורס כך תחת לחץ הממלכתיות המזויפת בלעדיה.
ואם בין הממשלה לקורונה ישנו רק קשר נסיבתי, הרי שבינה ובין ה"חירום" אין ולו דבר. כל קשר ביניהם דומה לקשר בין מדינה עם מיליון מובטלים לממשלה עם 36 שרים – נתק מוחלט. מצב החירום היחיד שהוכרז בבלפור היה הענקת המנדט להרכבת הממשלה לגנץ ו-61 אצבעות שאיימו להעביר חוקים נגד נתניהו. זאת האלונקה שתחתיה נכנסו גנץ, גבי אשכנזי, עמיר פרץ ואיציק שמולי, ועליה שוכב החולה המאושש בנימין נתניהו, שהחלים בתוך חודש מתסמונת ההפיכה השלטונית. ברכות לכל המשתתפים במסע האלונקות המביך בהיסטוריה.
לא כוחות
לתואר "ממשלת אחדות" יש בקושי אחיזה אחת בהסכם הקואליציוני המוטה: הוא מבטיח חלוקה פריטטית של משרדי הממשלה בין המפלגות ושלוחותיהן. נוכח כישורי ניהול כוח האדם הכושלים שגילה גנץ בחודש האחרון – מעריקת גדי יברקן ואורלי לוי-אבקסיס דרך העצמאות של הנדל-האוזר ועד פירוק כחול לבן המקורית – אפילו על הפריטטיות הלכאורית הזאת הוא לא יכול לסמוך.
אם מתעלמים מחלוקת התיקים השוויונית, ממשלת האחדות היא למעשה ממשלת נתניהו החמישית. חרף השוויון המדומה, למעשה ייהנה בה הימין מרוב עצום בקואליציה (58 אצבעות הבלוק) ומרוב מעשי בממשלה – שילוב בין הימין האידיאולוגי (שאליו משתייכים גם הנדל-האוזר), הימין הביביסטי (הליכוד) והימין האופורטוניסטי (המפלגות החרדיות). תוסיפו לזה את הימין הרך של כחול לבן ותישארו רק עם שני עלי תאנה נבוכים – פרץ ושמולי – שלא היו יכולים לכסות על ערוותם האידיאולוגית החשופה גם עם פרץ היה מגדל את השפם לעובי מטאטא.
אבל אפילו אם גנץ היה נכנס לממשלה בראש סיעה שמורכבת משולמית אלוני, ברני סנדרס ומהטמה גנדי, ממשלת האחדות היתה נותרת ממשלת נתניהו משום שכך קיבע אותה כתב הכניעה המכונה "ההסכם הקואליציוני". תוצאות המשא ומתן נראות כמו תוצאות משחק בין ברצלונה לבני ממבע. העובדה שנתניהו דרש את מינוי האוזר – איש של גנץ לכאורה – לוועדה למינוי שופטים היא כבר לעג לרש. כמו ב"אופסייד סטורי" של הגשש, נתניהו רצה לבחור מי יהיו השחקנים, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר – וגנץ נתן לו. זה לא גשש חיוור – זה גשש עיוור.
הביטו על לוח התוצאות: נתניהו קיבל חקיקה שתמנע את פיטוריו בסיום כהונתו (על פי הלכת דרעי-פנחסי באשר לשרים המואשמים בפלילים), בחירות אם בג"ץ יביא לסיום כהונתו, מעון רשמי שני, קידום הסיפוח, שליטה בכנסת דרך מינוי היו"ר וראשות ועדות החוקה והכספים, שליטה בוועדה למינוי שופטים (שתמנה את השופטים שאולי ידונו יום אחד בערעורו), וטו על מינוי פרקליט המדינה והיועמ"ש, חוק גיוס על פי המתכונת החרדית, שמירה על חוק הלאום כהלכתו, וממשלה מנופחת שתסדר עבודה למרבית נאמניו; גנץ קיבל קבינט פיוס. זה המשא ומתן הכי מביך שנראה מאז הסכם הגירושין ב"קרקר נגד קרקר".
משחק הזיכרון
לצד ההישג העצום של קבינט הפיוס, שדזמונד טוטו יכול היה להתקנא בו, רשם גנץ בשולי המו"מ החובבני כמה הישגים פריפריאליים: שר האנטי-משפטים אמיר אוחנה יסולק ככל הנראה מהמשרד; מירי רגב תיאלץ לעזוב את החורבות שהותירה במשרד התרבות; דודי אמסלם יפנה את המאחז הראש-ממשלתי במשרד התקשורת. אם ימינה לא תצטרף לממשלה, גם ההומופובים רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' לא ישובו למשרדיהם, וכמותם תישאר בחוץ הלוחמת בבג"ץ איילת שקד. בנט יתפנה בכל מקרה ממשרד הביטחון, עם כמה תמונות וואסח לטוויטר ובלי חותם משמעותי, ויוכל לחזור לעבודה הדמגוגית השוטפת. גנץ לא יכול לזקוף לזכותו כמעט אף אחד מההישגים הללו – ברוב המקרים אלו השלכותיה של חלוקת תיקים סטנדרטית, ואפילו כאן ויתר גנץ על תיקים משמעותיים (למשבר הקורונה ובכלל) כמו אוצר, בריאות, חינוך וביטחון פנים – אבל אלו בכל זאת תוצאות שהאלקטורט המאוכזב של כחול לבן יכול להתנחם בהם.
אה, כן, לגנץ יש הישג נוסף: בעוד שנה וחצי, אם ירצה הביבי, הוא יהיה ראש הממשלה. על פי התסריט, שעוגן בהסכם במתווה חקיקתי חסר תקדים, יפנה נתניהו את מקומו בנובמבר 2012 ויתפנה למעון החלופי (לא לקיסריה על חשבונו, חלילה). מותר להאמין לנתניהו, שהחקיקה המתוכננת רק מאשררת ומבצרת את ההתחייבות שכבר נתן מול הציבור בראיון לחדשות 12, אבל צריך להיות בעל זיכרון של דג כדי לעשות זאת. זיכרון כל כך קצר שמסוגל למחוק את ההתחייבות שנתן לא לקדם את חוק החסינות ("מה? מה פתאום?") או למנות את ניר ברקת למשרד האוצר (התיק יישאר של הליכוד אבל ילך לישראל כץ) – וזה עוד לפני שמדברים על התחייבויות עבר שהופרחו והופרכו (פרטים אצל השר לביטחון פנים לעוד כמה דקות גלעד ארדן).
כל הבטחה של נתניהו היא הבטחה על הקרח, ואפילו המתווה הנוכחי מאפשר לנתניהו לקצץ את גנץ מראש ממשלה לראש ממשלת מעבר. הסעיפים שהחדיר נתניהו להסכם רומזים שהוא נערך ברצינות לאפשרות שישמש רק כ"ראש ממשלה חלופי", אבל זה לא אומר שהוא מתכוון לקבל עליו את הגזירה. שנה וחצי הן די והותר זמן עבורו כדי לדחות את הבקלאש הצפוי מהקטסטרופה הכלכלית (או לפחות לחלוק אותו עם גנץ), למזער נזקים, להסיח את הדעת באמצעות החלת ריבונות ביו"ש והתכתשות עם בג"ץ, ולהתכונן בכוחות מחודשים לעוד סיבוב בחירות.
ביבי לפני הכל
שנה וחצי יספקו גם לגנץ זמן לשקם את מעמדו ולבצע התאמות לקראת התפקיד או לקראת הבחירות. האלקטורט שלו צפוי להשתנות: מצביעי השמאל-מרכז שרצו בהחלפת נתניהו מאסו בו לבלי שוב, אבל מצביעי הימין-מרכז עוד עשוי לגלות בו תכונות שנעלמו מעיניהם כל עוד הוא נמרח בטינופת על ידי נערי בלפור. איש לא יוכל עוד להאשים את גנץ בסרבנות לאחדות, גם לא בחבירה ל"תומכי טרור", ובוודאי שלא לראות בו שוב ראש מחנה "רק לא ביבי". אין יותר "רק ביבי" מההסכם הנרפה שעליו חתום בני גנץ.
גנץ בוודאי ינחם את עצמו בכך שלא היתה לו ברירה. זו הקורונה, אלה המובטלים, אלו הסקרים. מבחינת גנץ, הוא שם את ישראל לפני הכל, גם אם פירוש הדבר הוא נתניהו לפני הכל – לפני ההבטחות לבוחרים, לפני המלחמה בשחיתות, לפני הסטנדרט המוסרי, לפני שלטון החוק. בסופו של דבר, גנץ ייזכר כאדם שהבטיח לקדם חוק שלא יאפשר כהונת ראש ממשלה הנאשם בפלילים – והפך לאדם שמקדם חוק שמבטיח כהונת ראש ממשלה שנאשם בפלילים. ואין מספיק אלכוג'ל בעולם כדי לחטא את החרפה.