מדינת ישראל לא מצטיינת בייבוא מחאות. אנחנו יודעים להביא עובדים זרים מגיאורגיה ומתאילנד, יהודים אתיופים מאדיס אבבה, אפילו מטושים מסין וביצים מפורטוגל אם צריך; לא מחאות. כמעט כל מחאה בולטת שנרשמה כאן – מההפגנות נגד הסכם השילומים ועד מוצ"ש אצל היועמ"ש – נולדה, חיה ובעטה בישראל, מתוך מצוקות מקומיות ואותנטיות. גם מחאות שהדהדו גלי תסיסה גלובליים, כמו הפגנות יוצאי אתיופיה (שהתכתבה עם מחאת האפרו-אמריקאיים) והמחאה החברתית (שנתפסה כחלק מהפגנות הצדק החברתי שהתניעה תנועת "לכבוש את וול סטריט"), לא היגרו לישראל אלא נולדו בה, התפוצצו בתוכה מתוך מקרים פרטיים וציבוריים (השלכת תרומות הדם של האתיופים, שיטור היתר והאלימות, והעלאת שכר הדירה שהורידה את דפני ליף לשדרות רוטשילד עם אוהל).
מחאות עולמיות כמעט שלא זולגות לכאן: המהפכה שזעזעה את העולם ב-1968 לא דגדגה את ישראל האופורית פוסט ששת הימים; האביב הערבי לא פרח בקרב ערביי הנגב והגליל; ואיש לא היה זוכר את מחאת האפודים הצהובים בישראל אלמלא תמונה נלעגת של גיבור מעמד הפועלים יאיר לפיד לבוש אפוד זוהר מחוץ לביתו ברמת אביב ג'. הדבר הכי קרוב למחאה עולמית שהצליח לתקוע כאן יתד הוא מצעד השרמוטות.
עם הרקע ההיסטורי הזה, האפשרות שמחאת ג'ורג' פלויד תגיע לישראל נראית קלושה. סביר להניח שרד הוט צ'ילי פפרס יגיעו קודם.
מי מפחד מכריעת ברך?
ובכל זאת, די היה בכמה תסמינים ראשונים של שותפות גורל טרנס-אטלנטית בין המפגינים נגד אלימות משטרתית בארה"ב והמפגינים נגד הממשל בישראל כדי להעלות חששות בקרב צייצני הימין מפני התפשטות מגפת המחאה (כלומר, "הביזה", כי הרי מה שמדאיג אותם הוא שלומם של חלונות הראווה ולא שלומן של כורסאות השרים) ועלייתה ארצה. בשישי האחרון הזהיר עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" את ראשי ממשלת הניתוק ש"התסכול והעוני של הקורונה" המתדלקים את המחאה האמריקאית (ומה בנוגע לאלימות המשטרתית שכמעט כל גבר אפרו-אמריקאי חווה על בשרו? אין לה חלק במחאה?) עשויים להתפוצץ גם אצלנו. בערב, ב"אולפן שישי", המחאה העממית הפוטנציאלית כבר לא נכרכה במשבר הכלכלי של ישראל, אלא בשברון הלב הפוליטי של השמאל. "יש בקצות המחנה איזושהי תקווה שהדבר הזה יקרה גם אצלנו", אמר סגל, "שמה שלא הלך בהפגנות רגילות ובהצבעה בקלפי – ילך עכשיו ב'להראות להם'". היו מי שנחרו מול סגל והטלוויזיה בבוז, היו שהנהנו בהסכמה בביתם שבבלפור, והיו שהרימו משקפת כדי לזהות את הנשאים הסימפטומטיים של המחאה האמריקאית.
למחרת נערכה בכיכר רבין הפגנה נגד הסיפוח. אלמלא נוכחותם של דגלי פלסטין בקהל, סביר להניח שההפגנה הזאת היתה עוברת מתחת לרדאר: הסכסוך מעניין את הישראלים כמו שביקורת ציבורית מעניינת את אורלי לוי-אבקסיס; הסיפוח, על פי סקר חדשות 12 מהשבוע, מעניין אותם עוד פחות. גם בזיזות לא היו שם, והאלימות היחידה הופנתה כלפי אזרח (צלם "הארץ") על ידי יס"מניקים. ובכל זאת, מי שחיפש סימנים ראשוניים להתממשות נבואת הזעם של סגל קיבל אותם: זה קרה בראשית נאומה של שקד מורג, מנכ"לית שלום עכשיו, שקראה לקהל – כמחווה "לזכר ג'ורג' פלויד, איאד אל-חלאק וכל קורבנות הסכסוך והמלחמות באזור שלנו" – לכרוע ברך.
מנכ"לית שלום עכשיו, שקד מורג, כרעה ברך בהפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, וביקשה מכולם לעשות כמוה, לזכר איאד אלחלאק, ג'ורג' פלויד וכל קורבנות הכיבוש (צילומים: חגי מטר) pic.twitter.com/BCu7S0OFaA
הטוויטר הימני חישב לצאת מדעתו. "פתטיים", "מביכים", "מגוחכים", "עלובים", "מטומטמים", "הזויים" ו"חולי נפש" היו מקצת מהתגובות. המגיבים לא אהבו את החיבור בין פלויד לאל-חלאק – כאילו שניהם אינם קורבנות שווא של אלימות משטרתית מיותרת (מסתבר שגם לימין יש "זה לא אותו דבר"). הם גם לא אהבו את מה שנתפס כהעתקה פרובינציאלית של אג'נדות אמריקאיות לישראל (מהלך שלמעשה גם הימין שותף לו). חלקם המשיכו את הקו של סגל, מותחים בווירטואוזיות את הקו בין ברך כרועה על הרצפה ומרפק שלוח לתוך שמשה. יאיר נתניהו שיתף, כמובן, כולל תמונה שבה מסומן מפגין עומד על רגליו עם הכיתוב "Be this guy". לא לכרוע ברך זה הלא להצדיע במועל יד החדש.
שוטרים ואזרחים מסרבים להיות אויבים
אבל מה בסך הכל עשו המפגינים בכיכר? הם לא ניפצו חלונות, לא הבעירו מכוניות ולא התעמתו עם שוטרים. הם בסך הכל כרעו ברך. מה כל כך מסוכן בכריעת ברך?
נדמה ששורש העניין הוא מה שהמגיבים הנרעשים רואים בכריעת ברך: לא מחווה של כבוד ושל מחאה, כפי שהציעה מורג, אלא אקט של התרפסות. סימנים של חולשה. ואין דבר שהימין הישראלי, המפומפם בסלוגנים אינפנטיליים כמו "ימין חזק שמאל חלש", בז לו יותר מאשר חולשה.
אבל כריעת הברך היא הדבר הכי רחוק מחולשה שיש. מבט לאמריקה – כזה שלא צופה בהזדעזעות מעושה רק בסרטוני אלימות וביזה סנסציוניים, אלא מנסה לתפוס את התמונה כולה – מגלה עד כמה. כריעת הברך הפכה שם ממחווה של כבוד למת ומחאה נגד המשטרה למחווה של סולידריות. בניו יורק קראו מפגינים לשוטרים לכרוע ברך – והם עשו זאת. כך קרה גם בסנטה קרוז שבקליפורניה, בקורל גייבלס שבפלורידה, בדה מוין שבאיווה. לאלה הצטרפו עוד ועוד שיתופי פעולה בין שוטרים ומפגינים: שריף שהורה לאנשיו להוריד את ציוד המגן והאלות וצעד עם המוחים במישיגן; שוטרים שהשתתפו בעצרת מחאה בג'ונו, אלסקה; מפקד משטרה שעודד את התושבים להשתתף בהפגנות בדנבר; ואפילו – בתמונה מדהימה באמת – שוטר שחור ושוטר לבן בקנזס סיטי שנשאו שלט "די לאלימות המשטרתית!". זה ודאי לא משקף את המחאה כולה, וקשה לומר עד כמה זה מייצג אותה (בדיוק כפי שקשה לומר זאת על המקרים האלימים), אבל זו מסה מרשימה ומרגשת של אחווה אנושית. "זה מטורף", אמר מפגין שחור בניו יורק לתקשורת, "כמעט בכיתי. זה כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא רוצים שאף אחד כאן ייפגע, וזה שהם כורעים ברך מראה לנו שהם לא נמצאים כאן כדי לפגוע בנו". "אנחנו יודעים שיש שוטרים טובים ורעים", אמרה מפגינה אחרת, "אנחנו יודעים שגם שוטרים סובלים".
Apparently cops in Kansas City joined the local protest against police brutality. And my first reaction was to say something smart ass. But this is truly a start. pic.twitter.com/e3sUwaR16h
אלו רגעים עוצמתיים ומרגשים שאי אפשר אפילו לדמיין בישראל, שבה שיא הסולידריות בין שוטר ומפגין הוא ויתור על דו"ח בגין אי חבישת מסכה. מישהו יכול לדמיין את מפקד מחוז תל אביב צועד עם מפגינים אתיופים באבן גבירול? את שוטרי מחוז ירושלים עומדים לצד ערביי מזרח העיר בעצרת לזכר איאד אל-חלאק? את היס"מניקים כורעים ברך עם המפגינים בכיכר רבין?
למה לא, בעצם?
קיצונים משני הצדדים
אמריקה היא דרמה קווין, ובעידן טראמפ היא הפכה לדרמה קווין מהגיהינום. התגובות למותו של פלויד נמתחות עד הקצוות המרוחקים ביותר של הקשת הפוליטית: מלאומנים חובבי התיקון השני שמקבלים את פני המפגינים ברובים שלופים ועד פרוגרסיביים שמבקשים להפיל פסלים בכיכרות, לפסול מאמרים בטיימס ולהעיף סרטים מ-HBO. בקצה האחד עומד הנשיא, שמאיים להציב חיילים מול אזרחים ומדרבן את כוחות השיטור להגיב באש חיה; בשני נמצא ראש עיריית מיניאפוליס ג'ייקוב פריי – איש הציבור הכי רגיש, מתחשב ותומך שהמחאה הזו היתה יכולה לבקש לעצמה, אדם שאמר כמעט את כל הדברים הנכונים, שפעל לעשיית דין מיידית עם הרוצח ושבכה על ארונו של פלויד – אשר גורש מהפגנה במצעד בושה לאחר שסירב לפרק את המשטרה (שאכן עתידה להתפרק, על פי החלטת מועצת העיר). באמריקה הטראמפיסטית, השסועה ומוטרפת הדעת, טרלול נענה בטרלול.
באחד הסרטונים הוויראליים של המחאה נראים תושבים לבנים מיוסטון כורעים ברך בפני שכניהם השחורים ומבקשים את סליחתם על "שנים על גבי שנים של גזענות מערכתית". בסרטון אחר, שוטרים מצפון קרוליינה רוחצים את רגליהם של גבר ואישה אפרו-אמריקאים. הסרטונים האלו העבירו ברבים – ולא רק מהימין – צמרמורות של אי נוחות, מבוכה ואפילו לעג.
White protesters wash the feet of black protest organizers and beg for forgiveness in Cary, North Carolina.#georgefloyd #MondayMotivation pic.twitter.com/1XK0wZTaLo
אבל כשלומדים את הפרטים ואת ההקשר – כלומר, עושים את מה שמעטים ברשתות החברתיות עדיין טורחים לעשות – מבינים שזה רחוק מלהיות טירוף פרוגרסיבי שיצא משליטה. אם כבר, זה טירוף דתי – ואת זה מעטים מהשמרנים הדתיים והמסורתיים יעזו לומר. הסרטון בצפון קרוליינה – מדינה ששלושה רבעים מתושביה הם נוצרים – מציג טקס שנערך בסיומו של מצעד תפילה. הגבר והאישה השחורים הם המנהיגה הרוחנית של הקהילה המקומית ובעלה, ורחיצת רגליהם היא מאונדי – טקס המבוסס על מעשיו של ישו (שרחץ את רגלי השליחים). בתפיסה הנוצרית זה לא מעשה של התרפסות והשפלה, אלא של ענווה ועזרה לזולת.
גם הקונטקסט ביוסטון הוא דתי – זה קטע מתפילה משותפת. נכון שיש משהו אנכרוניסטי בכריעה לשם בקשת מחילה – אבל הוא לא יותר אנכרוניסטי מכריעת ברך לשם הצעת נישואין. אנשים עדיין כורעים ברך בטקס קבלת תואר אבירות ממלכת אנגליה כאילו הם חיים בווסטרוז ואיש לא מרים גבה. וממילא סרטון ההמשך מציג את כריעתם הנגדית של האפרו-אמריקאים. כשהברך הלבנה ניצבת מול ברך שחורה, זה כבר לא נראה כמו כניעה, אלא כמו שוויון. שיח בגובה הברכיים.
צריך להיות ציניקן גדול כדי ללגלג על הסרטונים האלו אחרי שרואים וקוראים את התגובות הנרגשות של השחורים, שמרגישים סוף סוף שמתייחסים אליהם כשווים. לא נעלים; שווים.
פיק ברכיים
צייצני הימין יכולים להסדיר את נשימתם. מחאת פלויד עדיין רחוקה מאתנו כרחוק מיניאפוליס ממיני ישראל. אין צורך לחשוש מייבוא האלימות; האלימות כאן היא לרוב חד-כיוונית – נגד האזרחים – וביזה אינה חלק מהרפרטואר בהפגנות. אפילו סגל לא חושב שפעילי שלום עכשיו ילכו לבזוז את הסנטר אחרי העצרת.
From Charlotte, with love. #BlackLivesMatter pic.twitter.com/qvooG2nMCk
אמריקה נמצאת על ספה של קטסטרופה: כלכלית, חברתית, פוליטית. אבל האזרחים שלה נלחמים עליה. חלקם עוברים על החוק, חלקם עוברים על ההיגיון, אבל רובם נלחמים בכלים שיש להם: צועקים כשצריך לעורר, מדברים כשצריך לפתור, וכורעים ברך כשצריך לכבד או למחות.
אנחנו לא נמצאים במצב טוב בהרבה: המשבר הכלכלי מתעצם, המצב הפוליטי עודנו מעורער, המרקם החברתי עודנו מבוקע, הקורונה שולחת אדוות מדאיגות, הסיפוח מקדם משבר מדיני, משפט נתניהו מקדם משבר חוקתי, והסכנה הביטחונית מרחפת תמיד מעל הכל. אבל אנחנו לא כורעים ברך. אנחנו ישנים בעמידה.