דונלד טראמפ במצוקה. בדרך כלל אפשר להריח את הזיעה של הנשיא האמריקאי (בדיוק כמו את זו של בנו של ראש ממשלה במדינה מזרח-תיכונית אחת) דרך הטוויטר. אבל בחודש האחרון נוספו אינדיקציות חדשות שמעידות על מצבו המידרדר של הפציינט הכתום מהבית הלבן. שלושה ראיונות שהעניק לתקשורת האמריקאית רומזים שגם טראמפ השאנן חש באדמה רועדת תחת רגליו.
הבחירות הקרובות עשויות להיות המגיפה הפוליטית של טראמפ, ולנובמבר הוא צפוי להגיע עם מחלת רקע ממארת. טראמפ נראה בעיני רבים כפייבוריט לניצחון בתחילת השנה, אך שני אירועים מתגלגלים שקרו מאז – מחאת Black Lives Matter ומה שהוא רואה כמתקפה הסינית על ארה"ב (או, כפי שהיא מוכרת בעולם, הקורונה) – מחצו את סיכוייו. הפערים שפותח בסקרים המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן גדלים (אם כי הצטמצמו בימים האחרונים), וסיום כהונתו של טראמפ הולך והופך מהערכה מושכלת של פרשנים לבאנקר בסוכנויות ההימורים.
אף אדם בר דעת לא יספיד שוב את טראמפ אחרי הזכייה שומטת הלסתות ב-2016. הניצחון ההוא – הגם שהושג רק בזכות שיטת האלקטורים השנויה במחלוקת – היכה בהלם כמעט את כל הסוקרים והפרשנים, והבהיר שטראמפ הוא לא סתם סוס שחור במרוץ לנשיאות, אלא סוס משוגע.
געגועים לפוקס ניוז
אבל לא צריך לתת להישג העבר של טראמפ לצייר את המציאות העכשווית כפנטזיה דמוקרטית נמהרת. השוואת הנתונים מגלה כי מצבו של ביידן טוב בהרבה משהיה מצבה של הילרי קלינטון בשלב זה של הקמפיין (ובמדדים רבים – גם ממצבו של ברק אובמה). הוא מוביל בסקרים בהפרש גדול מזה שבו הובילה קלינטון (כולל הובלה כמעט בכל מדינה מתנדנדת); גובר עליה בכל מדד (פופולריות, אמינות, מתינות); ומחזיק בתקציב קמפיין הגדול פי חמישה משלה. וזה עוד לפני שדיברנו על המתחרה המתרסק, שהנתון הכי יציב אצלו הוא חוסר אמון הציבור.
במצב כזה, אפילו טראמפ נאלץ לצאת מאזור הנוחות, ולהמיר את המסאז'ים הטלוויזיוניים של מראיינים ידידותיים מסוגו של שון האניטי מפוקס בראיונות עיתונאיים אמיתיים. לפני שבועיים הוא העניק שניים כאלה לפוקס ניוז – עד לא מכבר ערוץ הבית, והיום חבר מן המניין בתעשיית ה"פייק ניוז" שממררת לטראמפ את החיים עם עובדות.
הרומן בין הנשיא וערוץ החדשות החביב עליו התפוצץ לפני יותר משנה בעקבות דיווחים על כליאת המהגרים בטקסס, והפך מאז לגירושים פומביים ומכוערים: למשל, כשניל קאבוטו הזהיר את הצופים מפני המלצת טראמפ ליטול תרופה נגד מלריה כדי להתגונן מפני הקורונה; כשברשת שודר סרטון של רפובליקאים נגד הנשיא; וכשכריס וואלאס העז לראיין את המתמודד הדמוקרטי לנשיאות פיט בוטיג'ג'. החטא החמור מכל, כך נראה, היה ההחלטה המגונה של פוקס ניוז לפרסם סקרים שבהם ביידן גובר על טראמפ. "פוקס ניוז כבר איננה מה שהיתה", נאנח הנשיא בטוויטר לפני שלושה חודשים, "אנחנו מתגעגעים לרוג'ר איילס הגדול". "איילס הגדול", מייסד ונשיא פוקס המנוח, פוטר ממנה עם יותר מ-20 תלונות על הטרדות מיניות. בהחלט אדם שראוי לגעגועים.
הראיונות לפוקס היו תמרורי אזהרה שטראמפ חלף על פניהם כמו נהג שאיבד את הבלמים. בראשון, מול כריס וואלאס, הוא הסתבך עם שקרים על ביידן ("הוא רוצה לפרק את המשטרה") ועל הקורונה ("יש לנו את אחד משיעורי התמותה הנמוכים בעולם") – שום דבר חריג בשגרת המסרים של טראמפ מלבד העובדה שהפעם היה שם מראיין שיסתור אותו עם עובדות. שלושה ימים לאחר מכן, הוא המשיך לנפח את המבחן הקוגניטיבי עליו סיפר לוואלאס והסביר לד"ר מארק סיגל איך הצליח לזכור "אדם, אישה, גבר, מצלמה, טלוויזיה". אין ראיון של טראמפ שלא ראוי לתואר "בלתי נשכח", אבל זה היה אחד מאותם ראיונות שמולידים רגע קאלט טראמפיסטי מיידי, כולל מם, ערך בוויקיפדיה ואפילו מרצ'נדייז. ד"ר ג'יימס גאלווין מאוניברסיטת מיאמי נאלץ להבהיר ש"זה מבחן שנועד להיות פשוט יחסית" וש"זה לא מבחן איי-קיו". צמד הראיונות היה כמו שני סטרייקים רצופים, אבל טראמפ התעקש להתייצב לחבטה שלישית.
מציג תזות מגוחכות ומלהג ללא הפרעה
אם הראיון לוואלאס נראה עדיין רציני, והראיון לסיגל בלט בזכות רוטינה קומית אחת, הרי שהראיון שהעניק טראמפ לג'ונתן סוואן מ-Axios כבר נראה כמו פרודיה. ליתר דיוק, זה נראה כמו פרק גנוז מאחת הסאטירות הפוליטיות של ארמנדו יאנוצ'י (יוצר "The Thick of It" ו"Veep"), או כמו מתיחה מ"אמבוש אקסטרים" שבה שחקן המגלם פוליטיקאי אימבציל מנסה לשבור מראיין מכובד ולגרום לו להתפוצץ מצחוק.
סוואן – עיתונאי אוסטרלי עם מימיקה נפלאה – הצליח איכשהו לשמור על ארשת פנים רצינית רוב הזמן, למרות שטראמפ ירה עליו פאנצ'ים שלא ייאמנו. הוא היה משועשע כשטראמפ טען שהצבעה בדואר היא "תופעה חדשה" ("חדשה?", תהה המראיין, "זה קיים כאן מאז מלחמת האזרחים"); הופתע כשהנשיא אמר שוב ושוב שהוא "מאחל רק טוב" לגיליין מקסוול – בת זוגו של ג'פרי אפשטיין החשודה בסחר בקטינות (ניכר שהוא מוטרד יותר מתעלומת מותו של הפדופיל מאשר מעבירות המין בהן הואשם); התקשה להבין איך טראמפ מכנה הכאה מתועדת של מפגין על ידי לובשי מדים בפורטלנד "פייק ניוז"; ונדהם כשטראמפ טען שהוא עשה למען הקהילה השחורה יותר מכל נשיא אחר, "עם ההחרגה האפשרית של אברהם לינקולן". יכול להיות שלינקולן עשה קצת יותר.
טראמפ כנראה בטח בסוואן, שנחשב לאחד מהכתבים המקושרים בבית הלבן. אבל שבועיים אחרי שמגישי פוקס ניוז השאירו אותו עם נשיכות בישבן, היה עליו להיות זהיר יותר. סוואן, מצידו, עשה ככל יכולתו כדי לשמור על כבודו של הנשיא: הוא היה בקיא וערני אך רך וסבלני, הבליע גיחוכים, והניח לטראמפ לקטוע כל שאלה, להציג תזות מגוחכות וללהג כמעט בלי הפרעה. סוואן לא נתן לרוב האי-דיוקים והשקרים של טראמפ לעבור מתחת לרדאר, אבל גם לא ננעל עליהם כרוטוויילר. לא היה בכך צורך; טראמפ הביך את עצמו היטב.
הכי טוב, הכי נפלא, הכי מביך
אפילו הרגע הוויראלי ביותר בראיון נולד למעשה בגלל טראמפ. סוואן כבר עמד לעבור לנושא הבא, אבל טראמפ התעקש להמשיך ולפמפם את פייק הקורונה שלו, שעל פיו הגידול במקרים הוא בסך הכל תוצאה של הגידול בבדיקות ("בגלל שאנחנו כל כך יותר טובים בבדיקות מכל מדינה אחרת בעולם", הבהיר ברטוריקה ההשוואתית, המגלומנית והמניפולטיבית האופיינית לו – ולא רק לו, כפי שיודעים אזרחי ישראל). "לא התכוונתי להמשיך עם הבדיקות", אמר סוואן כמעט בהתנצלות, אבל התזה של טראמפ לא הותירה לו ברירה מלבד לעמת את הנשיא עם שיעור התמותה המטפס (כאלף מתים ליום). טראמפ, בתגובה, הציג לסוואן תרשימים לפיהם "אנחנו נמוכים מהעולם" ("נמוכים מהעולם?", שאל סוואן, ספק מבולבל ספק משועשע מהתובנה העילגת, "מה זה אומר?").
טראמפ התייחס למספר מקרי המוות ביחס למקרי התחלואה, ולא ביחס לגודל האוכלוסייה – המדד המקובל לקביעת שיעור תמותה, שמציב את ארה"ב בעשירייה הראשונה עם כמעט 500 מתים למיליון נפש. כשסוואן המתוסכל העיר לו שכך צריך לבחון את הנתונים, ענה טראמפ: "אתה לא יכול לעשות את זה". בעולמו של טראמפ, ארה"ב היא לא אחת המדינות הכושלות בעולם היום בכל מה שקשור למאבק בקורונה. היא – כלומר הוא – עושה "עבודה נפלאה".
בתוך בליל הכזבים ותמרוני ההתחמקות של טראמפ (למשל, מהידיעות המודיעיניות לפיהן רוסיה מחמשת ומדרבנת את הטליבאן לפגוע בחיילים אמריקאים בשעה שהנשיא לא מעז להתעמת על כך עם פוטין. טראמפ: "זה לא הגיע לשולחן שלי". סוואן: "זה היה בתדריך. אתה קורא את התדריכים?"), היה גם רגע אחד מטריד במיוחד, שבו טראמפ לא רק הכחיש את ההווה, אלא גם טמן יסודות להכחשת העתיד. כמו בראיון עם וואלאס, טראמפ שוב סירב להבטיח את מה שהיה במשך כמעט 250 שנה עניין מובן מאליו: נשיא שמפסיד בבחירות מפנה את הבית הלבן. טראמפ – תמיד מתמודד ספורטיבי והגון – טען עוד בקמפיין 2016 שלא יקבל בהכרח את התוצאות (כלומר, לא יקבל הפסד), אבל הפעם הוא אומר זאת בעודו מתבצר במשרד הסגלגל. זה נשמע כמו תרחיש דמיוני, אבל אם יש משהו שלמדנו בארבע שנות טראמפ זה שמדובר בנשיא שעולה על כל דמיון.