שכחנו את אליהו ציכוושווילי. ציכוושווילי הוא ניצול שואה שחי לבדו בבאר שבע, ובמשך חמישה שבועות הוא לא יצא מביתו. על פי תגובת ראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ' לכתבה שפורסמה בחדשות 12 נראה שהוא טופל על ידי שירותי הרווחה באופן קבוע, אם כי לא בהכרח מספק. הגרסאות של החדשות ושל העירייה מתקשות להסכים ביניהן על הפרטים, אבל נדמה שדבר אחד ברור: מתישהו במהלך הדרך, כנראה בכאוס ההנחיות שבין סדר הפסח לסגר הקורונה, ציכוושווילי נשכח. התרופות שלו אזלו, המזון נגמר. את טלפון המצוקה שלו הוא לא עשה למחלקת הרווחה העירונית, אלא למשטרת ישראל. למוקדנית 100, ששאלה איך אפשר לעזור, הוא אמר שתי מילים קורעות לב: "שכחו אותי".
המשפט הזה הדהד שלשום, בערב יום השואה, כמו הד אירוני עגום לציווי הלאומי "לזכור ולא לשכוח". קול חלוש ומבולבל של זקן ערירי שנשמע אך בקושי מבעד לקריאת הקרב הגאה של העם היהודי על ההיסטוריה. כולנו מדקלמים את המוטו, כולנו נשבעים לקיים אותו. אז את השואה אולי עוד לא שכחנו, אבל את הניצולים – כן.
גם את ד"ר מגדה גרייף שכחנו. ולא סתם שכחנו אותה – שכחנו אותה במשך שבועיים. שבועיים ימים שכבה ללא רוח חיים בביתה בבאר שבע (כן, שוב באר שבע, אותה באר שבע שכבר קברה 14 דיירי בית אבות – מה קורה עם הקשישים בעיר, דנילוביץ'?). שבועיים תמימים היתה שרועה גופתה במקום שבו החליקה על הרצפה ומתה. איש לא ידע שהלכה מן העולם כי לא היה בעולם איש שידרוש בשלומה. איש לא ראה, איש לא שמע.
גרייף לא תמיד היתה אישה מבודדת מן העולם. היא היתה אישה עצמאית ובעלת קריירה, פתולוגית בסורוקה ומרצה באוניברסיטת בן גוריון. ובכל זאת – היא מתה לבדה, כתוצאה מתאונה, באופן בלתי נסבל. "אין לי אף משפחה בארץ או בחו"ל", כתבה בצוואה המאולתרת שהדביקה על קיר ביתה. זו לא היתה קריאה לעזרה; רק סעיף בצוואה, ממוספר בספרה 1, ענייני, נטול פאתוס. משפט לידיעתו של כל מאן דבעי. אבל במידה רבה, זה גם הסעיף שמסביר את נסיבות מותה.
פשוט אין לזה הצדקה
ציכוושווילי וגרייף, כך נראה, לא תואמים את התבנית המוכרת מכותרות העיתונים: קשישים בודדים שכלל לא מוכרים לרווחה או שדבר מותם מתגלה רק כאשר אחד השכנים מבחין בריח חשוד העולה מדירתם. ובכל זאת, אלו שתי דוגמאות מטלטלות שהצליחו לעורר תהודה סביב תופעה שכיחה להכעיס שבימי לא-קורונה לא זוכה כמעט לכיסוי. יהודה משי זהב, יו"ר זק"א, סיפר בראיון ל-ynet בינואר שהארגון מטפל מדי שבוע בארבעה מקרים בממוצע של "עריריים במצב של איבוד צלם אנוש". החידה הפילוסופית תוהה האם עץ שנופל ביער ואיש לא שומע משמיע צליל. כשמאנישים את החידה, מוטב לשאול: אם אדם נופל בבית ואיש לא שומע – האם זה מתקבל על הדעת?
לא. זה לא מתקבל על הדעת. לא כשמדובר בצעירים ובטח שלא כשמדובר בקשישים, לא בימי שגרה ובטח שלא בימי קורונה. זו לא חידה פילוסופית מורכבת, אלא שאלה מעשית עם תשובה קלה מאוד: פשוט אין לזה הצדקה.
אין סיבה שהמדינה לא תכיר כל אדם בודד שחי בה – כל שכן קשיש וכל שכן ניצול שואה. היא צריכה להכיר אותו בשמו ובכתובתו. היא צריכה לדעת מה מצבו הבריאותי, המנטלי והכלכלי. היא צריכה לדעת מה חסר לו בארון התרופות ומה יש לו במקרר.
אין סיבה שמתנדבות בשירות הלאומי, למשל, לא יישבו ליד הטלפון עם רשימה שמית של קשישים עריריים ויתקשרו אליהם מדי יום רק כדי לוודא שהכל בסדר. ובעצם, למה צריך מתנדבים? אפשר לתגבר את שירותי הרווחה, אפשר לגייס כמה עשרות אנשים ממיליון המובטלים שנפלטו מהמשק. הם בוודאי ישמחו לעבודה, ועוד אחת עם תגמול רגשי גדול כל כך.
אם אפשר להוציא מבצעים מורכבים של המוסד כדי להביא מטושים, אז אפשר גם לנהל מנגנון פשוט שידאג לקשישים. ואם השב"כ יכול לאכן חולי קורונה שמשוטטים ברחבי הארץ, אז שירותי הרווחה יכולים לאתר קשישים בודדים שלא יוצאים מהבית. אין תירוצים; כל מה שיש כאן הוא אדישות – אדישות שמרתיחה את הדם ושעולה בחיי אדם. כך קורה שאנשים ששרדו את השואה לא שורדים את מדינת ישראל.
מגפת הבדידות: אף אחד לא ישקיע מיליארדים כדי להילחם בה
דווקא בשעה שאנחנו מנהלים את כל חיינו סביב הקורונה, סוגרים את המדינה מפני הנגיף ומכוננים ממשלות נטולות פרופורציה באמתלה של מאבק במגפה, כדאי להזכיר מגפה אחרת שהיתה כאן עוד לפני הקורונה ותישאר כנראה גם אחריה: הבדידות. כן, מגפת הבדידות – כך ממש הוגדרה התופעה ב-2017 על ידי ויווק מורת'י, המנתח הראשי לשעבר של ארה"ב (מעין ראש מערך הבריאות האמריקאי, המקבילה של התובע הכללי או של נגיד הבנק), שהשווה את הבדידות לתופעות הרסניות כמו עישון והשמנת יתר.
מחקרים מצאו מתאם בין בדידות למגוון רחב של בעיות בריאותיות ופסיכולוגיות, מהתקפי לב וסרטן ועד התמכרויות והפרעות אכילה, מהשלכות ידועות עד כדי קלישאה כמו דיכאון ואלכוהוליזם ועד לממצאים לא צפויים ומטרידים כמו התפתחות מהירה של אלצהיימר. ניתוח משולב מ-2015 של עשרות מחקרים מצא שהסיכון למוות בקרב אנשים בודדים גבוה בשיעור ניכר משאר האוכלוסייה. בדידות נחשבת גם לגורם סיכון בולט להתאבדות בקרב קשישים, ששיעור ההתאבדות אצלם הוא הגבוה בישראל. זו אכן נראית כמו מגפה – אבל לא כזו שמישהו יטרח לגייס את הציבור כולו להילחם בה, לשפוך מיליארדים כדי למגר אותה או להקים "ממשלת חירום" שתטפל בה; בוודאי שלא למנות שרה לענייני בדידות כפי שעשתה ראשת ממשלת בריטניה לשעבר תרזה מיי ב-2018.
זה אולי היה מינוי פופוליסטי ומיותר, ואין לראות בזה המלצה למינוי דומה בממשלה שממילא עומדת לשבור שיאים מיניסטריאליים של מופרכות וניתוק מהמציאות, אבל המינוי הזה לפחות שיקף מודעות לבעיה. בישראל, לעומת זאת, נראה שבדידותם של קשישים בפרט ואזרחים בכלל נותרת הרחק מהמשא ומתן הקואליציוני המתיש ועמוק מתחת לעקומה המתיישרת. לסכנת המוות מתופעות הלוואי של הבדידות וההסתגרות הכפויה והמתמשכת אין שום ביטוי בגרפים שצולבים את חיינו. היא אפילו לא נהנית לחסות בצילו של המושג המעורפל "מחלת רקע"; אנשים מתים משילוב בין הקורונה לדלקת ריאות או לסרטן – אבל הנתונים לא יודעים לספר על אלו שמתו מהשילוב בין קורונה ובדידות.
סוגיות הרווחה לא טרדו את מנוחתם של מנסחי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן גם בימי קורונה. הם התכתשו על שופטי בית המשפט העליון ולא על עניי העשירון התחתון, וסגרו על מעון רשמי לראש הממשלה החלופי ולא על מקלטים לנשים בסיכון. ובכל זאת, יש בממשלה המסתמנת גם קרניים עמומות של תקווה: אם איציק שמולי (שהוביל את התאחדות הסטודנטים להשתתפות במאבקים חברתיים) ומירב כהן (שייסדה את מטה המאבק בעושק הקשישים) אכן ישובצו למשרדי הרווחה והשוויון החברתי (בהתאמה), אולי נזכה סוף סוף לראות שרים שבאמת מתעניינים ברווחה ובשוויון חברתי. אולי יהיה בממשלה גם מישהו שיעסוק לא רק במכונות הנשמה, בלמידה מרחוק ובפתיחת קניונים, אלא גם בשירותי בריאות וסעד לקשישים ולבודדים.
ואם זה לא יקרה, ואם הקשישים העריריים ימשיכו למות לבד בבתיהם בצל הקורונה, הרי שלממשלת החירום הענקית ונעדרת הבושה הזאת באמת שאין זכות קיום.