יש אנשים שמחכים כבר שנים לרגע הזה. אנשים בשמאל ובברנז'ה שתהו תמיד מתי עפר שלח ייפרע מיאיר לפיד. שנים שהם מתבוננים בהשתאות במערכת היחסים החברית בין השניים ולא מבינים מה פשרה. לפיד הוא הרי שבשבת של כיוונים פוליטיים, בעוד שלח הוא איש שמאל מובהק. לפיד הוא מדפסת של מילים ריקות, שלח מתבטא בבהירות ובחדות. לפיד טועה בעובדות, נתונים וציטוטים באופן סדרתי; שלח לא טועה אפילו בסטטיסטיקות אזוטריות של שחקני NBA. לפיד נתפס כסמל של זיוף ושטחיות, שלח – של העמקה ורצינות. מלבד עבר עיתונאי משותף ואיזו מידה מתעתעת של אלפא-מייליות, נדמה שאין כמעט דבר המחבר בין השניים. וכעת נדמה שאין דבר שעוד יחבר ביניהם.
קשה להמעיט בדרמה שהתחוללה אמש כששלח דרש מלפיד קיום פריימריז לראשות המפלגה. יש עתיד היא מפלגה דמוקרטית בערך כמו מפלגת הבעת' הסורית. מעולם לא התקיימו בה בחירות – לא לראשות המפלגה ולא לרשימה – וגם לא היו עתידות להתקיים כאלה בקרוב, כשלפיד האריך שוב ושוב את כהונתו כיושב ראש באורח שמזכיר את השיטה של פוטין להנצחת שלטונו.
בימים האחרונים הצגתי ליאיר לפיד את הצורך הדחוף בחידוש פניה של יש עתיד, עוד לפני הבחירות הבאות.
זה חייב להתחיל מבחירות מקדימות מיידיות ופתוחות לתפקיד יו״ר המפלגה. אני אתמודד, ואשמח אם יהיו אחרים. בלי זה, לא נהיה אלטרנטיבה ולא ננצח.
יתר על כן: שלח נחשב לאדם הקרוב ביותר ללפיד במפלגה. הוא לא הצטרף אליה רק על תקן עיתונאי מוערך ופופולרי, אלא גם על תקן החבר הטוב והיועץ הנאמן. לפיד דאג לשבץ את שלח במרחק ביטחון ממנו ברשימה ולא למנות אותו לשר כדי למנוע לזות שפתיים, אבל המשיך ליהנות משירותיו המוצלחים כפרלמנטר (יו"ר הסיעה, יו"ר ועדת הקורונה, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה), כיועץ (הוא מינה את שלח לנציגו בניסוח מצע כחול לבן) וכדובר מבוקש בתקשורת. מנגד, לפיד היה פטרונו הפוליטי של שלח וסידר לו כניסה חלקה לפוליטיקה, נטולת מאבקי פריימריז מתישים ומלוכלכים. ההצהרה של שלח – במהותה, בסגנונה ובטיימינג שבו היא התרחשה, כשלפיד בונה בעמל וביזע את מעמדו כיריב ראוי לנתניהו – היא לא רק קריאת תגר פוליטית, אלא גם גט חברי.
שלח לא מקנא, אבל נמאס לו ליישר קו
שלח הוא אדם בעל יושרה ואידאולוגיה סדורה ואכל לא מעט מרורים כשעמד מול מיקרופונים ונדרש להסביר מהלכים והתבטאויות של יו"ר המפלגה, כאשר היה ידוע שהם לא עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו השמאלנית. לא פעם יצרו הפערים הרעיוניים והפוליטיים בין השניים רגעים מביכים. הליכוד נתלה במהלך בחירות אפריל 2019 באמירה של שלח לפיה כחול לבן תיעזר ברשימה המשותפת כגוש חוסם, בשעה שלפיד התעקש שזה לא יקרה. במקרה זה, כמו באחרים, שלח אמר את האמת; לפיד הסכים ברגע האמת לגוש חוסם, ורק הנדל והאוזר מנעו זאת.
כשגדעון סער העז לרוץ מול בנימין נתניהו בנובמבר הוא הזכיר שהליכוד היא "מפלגה דמוקרטית, אנחנו לא יש עתיד שמבטלת בחירות פנימיות". זו נקודת תורפה שמלווה את יש עתיד מאז היווסדה, וליכודניקים כמירי רגב מרבים להלום בה, אבל נדמה שהציבור לא מתרגש מכך. בצדק; הדמוקרטיה מתקיימת בבחירות הכלליות, כך שהציבור לא חייב לבחור במפלגות מהונדסות, וממילא פריימריז הוא לא פעם אשליה שמושתתת על מעגל דל של פעילים או רשתות הצבעה מסואבות ומושחתות. אם הליכוד, הלכוד בסבך של קבוצות כוח ורשימות חיסול, היא מפלגה דמוקרטית, אולי כבר עדיפה דיקטטורה.
שלח כיוון את חציו אל אותה נקודת תורפה – אך לא בגלל המשמעות האלקטורלית השולית, אלא בגלל המהות. ההחלטה של לפיד להאריך את המנדט שהעניק לעצמו עד אין קץ שוחקת את הח"כים, לדבריו. "קבוצה שהולכת כבר שמונה שנים ואחראית להישגים של יש עתיד ולא באה לידי ביטוי בגלל הדרך שבה יש עתיד מתנהלת", אמר בראיון לחדשות 13 אמש. קשה לומר שלפיד משתיק היום את מי מהח"כים שלו. הוא למד משהו מתקרית עדי קול, ומי בכלל יכול להשתיק את קולו הרם של מיקי לוי. אבל ברור שהוא מאפיל עליהם. לשלח, מן הסתם, זה צורב במיוחד; לא משום שהוא מקנא בלפיד, אלא משום שהוא נאלץ ליישר עמו קו גם כשהוא חלוק עליו.
לפיד יאבד את עלה התאנה השמאלני שלו
אף על פי שדיבר בתקיפות ואפילו בבוטות יחסית, שלח נמנע עד כה מלומר את הסאבטקסט של הדברים ושל המהלך: הדרך של לפיד כשלה. ההתחפשות לימין, שינוי הכיוון הלא-אמין לשמאל, האג'נדה האנטי-חרדית, המתקפות על שוברים שתיקה, הריקוד המוזר עם המשותפת, יצור הכלאיים חסר עמוד השדרה הרעיוני של כחול לבן, העמימות האידאולוגית והמפלגה שהיא אדם אחד – כל אלו לא הצליחו להביא למהפך שלטוני. ראשו של לפיד כבר נוגע בתקרת הזכוכית האלקטורלית, והיא נמוכה בהרבה מזו של נתניהו. תחת זאת, שלח יציע שמאל שנפתלי בנט היה מכנה "לא מתנצל". האנקדוטה על הגוש החוסם לא מסמלת רק את השקפתם השונה של שלח ולפיד, אלא גם את אופיים השונה: לפיד מתפתל ומסתבך כדי להימנע מאמירה אידאולוגית חד-משמעית; שלח קובע, חד וחלק.
האנקדוטה הזו צפויה להיות גם תג מייצג ומייחד עבור שלח. מחנה השמאל החבול מריץ בחודשים האחרונים את רעיון השותפות היהודית-ערבית הפוליטית כאלטרנטיבה לימין האמיתי והמחופש. כחול לבן של גנץ-לפיד (והנדל-האוזר) נמנעה אפילו מצעד קטן בכיוון של המשותפת, יש עתיד של לפיד מוכנה לבלוע "הצבעה אחת" ולא יותר; שלח – שהוביל את המגעים בין כחול לבן למשותפת – נראה כמי שלא נרתע משיתוף פעולה אמיתי. זה אולי יעלה לו בקולות הימין הרך ואפילו המרכז (בפרט אם בל"ד יהיו חלק מהעסקה), אבל זה יגבש מאחוריו את האלקטורט השמאלני שאבד בין כחול לבן המפורקת, מפלגת העבודה המונשמת ומרצ הבלתי מורגשת. גם אם יפסיד ללפיד בפריימריז, שלח ממצב את עצמו כמנהיג פוטנציאלי של מחנה כזה, בין איימן עודה ליאיר גולן.
ההיכרות עם האגו של לפיד – שראה בעצמו ראש ממשלה לעתיד עוד לפני שהתיישב על מושב הח"כ – מלמדת שהוא לא יעניק לשלח מתנות בשם "הדמוקרטיה". אם לפיד יעריך שהוא עלול להפסיד לשלח, הוא לא יקיים פריימריז – ויקבל אופוזיציה נחושה מבית, וגם יסמן לכל מגויס אפשרי למפלגה (היי, גדי איזנקוט) שכיסא היו"ר תפוס עד להודעה חדשה. אם בכל זאת ייערכו פריימריז, זה יבהיר שלפיד משוכנע בניצחונו (ייתכן שבצדק; הח"כים, רובם ככולם, מכירים במנהיגותו ומכירים לו תודה, והפעילים הם ברובם להקת מעריצים). הישג כזה יחזק את מנהיגותו (כפי שקרה לבנימין נתניהו לאחר שהביס את גדעון סער) ויסיר מעל המפלגה את תווית הדיקטטורה, אבל היחסים ההרוסים עם שלח יחייבו את פרידתם (בניגוד לסער, שבחר להרכין ראש והפך ממס' 3 בפריימריז לח"כ זוטר). ובלי שלח, לפיד יאבד לא רק דובר מוצלח ויועץ חריף, אלא גם את עלה התאנה השמאלני שלו.
שלח מותקף כעת על ידי נאמני לפיד על התזמון שבו בחר לאתגר את היו"ר, אבל נדמה שכיאה למרתוניסט מנוסה הוא בחר בטיימינג מדויק לרגע הפריצה. פלח בוחרים גדול ואובד עצות נמצא שם בחוץ, פגוע מגנץ-אשכנזי, מפקפק בלפיד, קץ במפלגת העבודה ומזלזל במרצ. זה עדר תועה שמשווע לרועה. שלח יצא מהצל של לפיד כדי ליהנות מקרני השמש ששוזפות עכשיו מועמדים פוטנציאליים לתפקיד, מחולדאי ועד איזנקוט. אם ימקסם את יתרונותיו על פניהם – ניסיון פוליטי, כישורים תקשורתיים, עמדות מוצקות וגם היעדר פלאפלים על הכתפיים – הוא עשוי לגלות שיש עתיד דווקא מחוץ ליש עתיד.