ניתנה האמת הלא-נעימה להיאמר: כמעט בלתי אפשרי לעצור מחבל בודד. במקרים הבודדים בהם נעצרו מחבלים – כמו אתמול באבו טור ולפני כחודש בצומת תפוח – זה קרה משום שהמחבל ניסה לתקוף את אנשי הביטחון. לעומת זאת, כשהמחבל בחר מטרות אזרחיות – כמו ברחוב הגיא, המאובטח שברחובות ישראל – הוא נעצר רק לאחר שהצליח לתקוף.
קשה להכיר באמת המטרידה הזאת; אומה שחיה על חרבה מתקשה להסביר לעצמה שיש מלחמות שבהן החרב הזו קהה מכדי לקטול. אבל זו האמת, ולא צריך להיות ר' מהשב"כ בשביל להבין את זה. כל אחד יכול לשלוף סכין ולדקור. לא צריך לשם כך תכנונים מדוקדקים, לא צריך תשתית ארגונית, לא צריך תכנית מבצעית. צריך סכין ומוטיבציה. הסכין כאן כדי להישאר - להחרים את כל הסכינים במדינה זה בלתי אפשרי. נשארנו עם המוטיבציה.
איך נלחמים במוטיבציה? ראשית, צריך להבין אותה. צריך לנתח אותה, ללמוד מה משפיע עליה, מה מעורר אותה ומה מרדים אותה. מערכת הביטחון כבר עשתה חלק ניכר מעבודתה בעניין זה בימים האחרונים. בניגוד לפוליטיקאים מתלהמים, חסרי אחריות ובעיקר בורים או עיוורים מרצון, אנשי הביטחון מסכימים ביניהם כי גל הטרור הנוכחי מוזן על ידי רוחות לוהטות מכיוון הר הבית. "הבנו שהאירועים בהר הבית מקרינים על מזרח ירושלים, על יהודה ושומרון ועל ערביי ישראל", אמר שלשום מ"מ המפכ"ל, ניצב בנצי סאו. "התמונות של פריצת כוחות המשטרה להר הבית על מנת להשליט את הסדר מובילות להסלמה בהפרות הסדר וגם פוגעות ביחסים הפוליטיים של מדינת ישראל עם מדינות האזור". כשסאו מדבר על הובלה להסלמה, הוא מדבר על התקשורת הערבית והרשתות החברתיות שגדושות בקריאות "להגן על אל אקצה". כשהוא מדבר על פגיעה ביחסים הפוליטיים, הוא מדבר הוא פניות רשמיות לממשלת ישראל מצד מצרים, ירדן וערב הסעודית.
לדברים של סאו – להם שותפים עמיתיו של סאו במערכת הביטחון – יש סימוכין שלא צריך להיות איש מודיעין כדי לאתר. מספיק גוגל טרנסלייט. "מה שקורה באל אקצה הוא מה שקורה למקומות הקדושים שלנו ולדרך של הנביא שלנו", כתב המחבל מהעיר העתיקה בפייסבוק יומיים לפני שיצא להרוג יהודים. "אני לא חושב שהעם ישלים עם ההשפלה. העם ייצא לאינתיפאדה".
צריך להבהיר שכל עוד הפייגלינים רחוקים מהשלטון, וכל עוד אורי אריאל הוא לא יותר מפירומן מסוכן אך חסר משקל סגולי בממשלה, החשש המוסלמי משינוי הסטטוס קוו הוא מופרך. אבל זה שהמחבל הערבי פרנואיד, לא אומר שהוא לא רודף אחרינו עם סכין. דעת הקהל שמתעלמת מהקשר המובהק בין הר הבית לטרור היא לא סתם גאוותנות לאומנית מגוחכת; היא עולה לנו בדם.
זכויותיהם הדתיות, הלאומיות וההיסטוריות של היהודים בהר הבית מהווים סוגיה מורכבת. אני לא חובב גדול של הסכמי סטטוס קוו שמקבעים הנחות אנכרוניסטיות גם כשפג תוקפו של ההיגיון שעמד מאחוריהן, אבל הסטטוס קוו בהר הבית הוא לא סתם סוגיה רגישה; זה מטען נפץ. ולמטעני נפץ צריך לגשת בזהירות. גל הטרור הנוכחי, שנשען על החשש המופרך משינוי הסטטוס קוו, הוא ההוכחה לכך שבשביל להצית את המטען הזה לא צריך לפרק אותו. מספיק להתקרב אליו עם גפרורים.
שולחן ריק
הנשיא האמריקאי הארי טרומן הציב לוחית קטנה על שולחן העבודה בחדר הסגלגל. "The Buck Stops Here". "האחריות נעצרת כאן". זה הדבר הבסיסי שאנחנו דורשים ממנהיג: אחריות. אחריות למעשים, להצלחות, לכישלונות, להישגים, למחדלים. לכל מה שקורה במציאות.
למציאות הישראלית היום יש אחראים רבים. ישנם מחבלים בודדים. ישנם ארגוני טרור שתומכים, מדרבנים ומעודדים. ישנם פוליטיקאים (משני הצדדים) שמסיתים ומלבים את האש. ישנם אזרחים בריונים ואלימים. ישנם כוחות ביטחון שלא מצליחים להגן על האזרחים.
למציאות הזאת יש אחראים רבים, כאמור, אבל האחריות הזאת נעצרת אצל אדם אחד.
בנימין נתניהו הוא היום ראש ממשלה לא תפקודי. הוא הפך להיות (ואולי תמיד היה) הצרה של כולנו, ישראלים כפלסטינים. לפלסטינים (ולערביי ישראל שרואים בעצמם שותפי גורל) הוא מציע אפס תקווה, אופק חסום, חומת בטון יצוקה. הם אפילו לא יכולים כבר לטפח אשליות. על הקרקע הזאת קל להסית את דעת הקהל באמצעות מעשיות מופרכות יותר (שינוי הסטטוס קוו בהר הבית) ופחות (המשך הבנייה בהתנחלויות). היעדר החזון של נתניהו לא הוליד את הטרור הפלסטיני; הוא רק מספק לו נקודות אחיזה.
לנו, מנגד, מציע נתניהו אימפוטנציה מוחלטת. הצעדים עליהם הורה בישיבת הקבינט המיוחדת שהתכנסה בצאת החג מעליבים את האינטליגנציה של אזרחי ישראל: הצהרות ריקות מתוכן ("תגבור כוחות לפי הצורך", "פעולה תקיפה נגד מסיתים"); החלטות טריוויאליות (הכנסת המשטרה למזרח ירושלים); וצעדים פופוליסטיים (הריסת בתי מחבלים, צעד שנמצא על ידי ועדת שני ב-2005 כמעודד טרור ולא כמדכא אותו – בהמלצות שאושרו ע"י הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, בוגי יעלון). את כל זה הכתיר נתניהו במשפט המגוחך במיוחד "ננצח את הטרור כפי שעשינו זאת בעבר", כשלא ברור על איזה עבר הוא בדיוק מדבר, למה עדיין יש טרור אם ניצחנו אותו, ומי מנע ממנו עד כה להמשיך לנצח את הטרור כמו אז.
האחריות למה שקורה נעצרת אצל ראש הממשלה. זהו אותו ראש ממשלה שעלה לראשונה לשלטון בישראל, לפני כמעט עשרים שנה, בחסות הסיסמה "אין שלום. אין ביטחון. אין סיבה להצביע פרס". המשוואה הזאת חייבת לחול גם עליו. הוא צריך לפנות את השולחן.
אני לא מצפה מראש הממשלה להתפטר. לא כי אני לא חושב שזה מה שהוא צריך לעשות; אני פשוט מכיר כבר את האיש. הוא לא יתפטר לעולם בשל כישלון, מחדל או שערורייה. הישרדותו אמנותו. אבל כל מי שיש לו טענות על המצב בישראל היום – כלומר, כולנו – צריך להפנות את האצבע המאשימה למקום אחד. לשולחן שבו נעצרת האחריות.