למצעד הנחקרים המרשים בתיק 4000 (פרשת בזק-וואלה) יצטרפו מחר (שישי) שני שמות חדשים: שרה נתניהו ובנימין נתניהו, שצפוי להיחקר באזהרה. בהמשך החודש צפוי נתניהו להיחקר באזהרה גם בתיק 3000, לאחר שאתמול קבעו גורמים במערכת האכיפה שחקירתו לא תפגע בעסקת רכש הצוללות. בכך ישלים נתניהו את הסריה הסף-פלילית שלו: נחקר באזהרה בשתי פרשות, חשוד בפלילים בשתיים נוספות. זו כבר לא עננת חשדות; זה שיטפון. אבל גם זה, כך נראה, לא גורם לנתניהו ולסביבתו לשקול הכרזה על נבצרות זמנית, שלא לדבר על התפטרות. למה? לא כי המנדט הציבורי שלו לקבל החלטות שנוי במחלוקת; לא כי לאדם שנאבק על חירותו אין פנאי נפשי ומעשי לנהל מדינה; לא כי מעמדו הפוליטי הופך אותו לסחיט ולחיץ. פשוט כי "ראש ממשלה מחליפים בקלפי".
נתניהו מנהל קמפיין הישרדותי ארוך, וכמו בכל קמפיין יש לו סלוגנים. הראשון – "לא יהיה כלום כי אין כלום" – זכה להצלחה בזכות היותו פשוט וקליט, אך נראה כעת מגוחך על רקע הררי ההקלטות, מצעדי הנחקרים, גלי העצורים ושורת עדי המדינה. ייתכן שלא יהיה כלום (ברטוריקה של נתניהו "כלום" פירושו הלא-כלום האולטימטיבי: הרשעה), אבל להגיד בשלב זה של החקירות שלא היה כלום זה עלבון לאינטליגנציה.
ככל ש"לא יהיה כלום" הופך נלעג וחווה דעיכה בפופולריותו במצעד הסלוגנים, כך עולה ומתחזק הסלוגן השני: "ראש ממשלה מחליפים בקלפי". הסלוגן הזה כבר מוותר על המהות. פניו לקרב הבא, החשוב באמת: הקרב על הכיסא. הוא מתעלם מהשאלה אם ראש הממשלה מושחת או לא, סרח ציבורית או לא, אשם בפלילים או לא. השאלה היא לא האם צריך להחליף את ראש הממשלה, אלא איך מותר לעשות את זה.
זו תגובה שתלך ותתעצם ככל שהמציאות תאתגר אותה. אם חקירות יהפכו לחשדות וחשדות לכתבי אישום – נתניהו ותומכיו ייאחזו בקרנות המזבח הדמוקרטי. מוטב להחריב את המזבח המזויף הזה עוד היום. זה קל: הוא ממילא מרחף באוויר, נטול אחיזה במציאות.
"ראש ממשלה מחליפים בקלפי" היא אמירה ריקה. היא לא נכונה פורמלית ולא מעשית. והיא לא היתה נכונה מעולם, עוד מאז שראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל פינה את כסאו – ולא בקלפי.
ב-27 באוקטובר 1953 הטיל דוד בן גוריון פצצה פוליטית על מדינת ישראל: בפגישה עם נציגי מפלגות הציונים הכלליים והדתיים הודיע להם ראש הממשלה על כוונתו לפרוש מתפקידו. בימים שלאחר מכן חלחל המסר למערכת הפוליטית, ומשם פשט לאומה הישראלית הצעירה כמו קו שבר של רעידת אדמה. קשה להשוות בין מעמדו המיתי של בן גוריון בראשית ימי המדינה לזה של נתניהו (אגדי ככל שיהיה בקרב רבים מתומכיו), אבל אפשר למצוא דמיון בתגובות הנסערות לנוכח האפשרות שראש הממשלה יפרוש מתפקידו: ההיסטוריון יחיעם ויץ (במאמר "אל הפנטזיה ובחזרה: מדוע החליט בן גוריון לרדת לשדה בוקר") מספר על "תחושה כמעט פיזית של יתמות, פרידה בלתי אפשרית מאדם שרבים ראו בו דמות אב; והערצה, לעתים על גבול החנופה, ולעתים מעבר לו". ב"דבר", ביטאון השלטון, קונן נתן אלתרמן על גורל האומה. פוליטיקאים ניסו להניא את בן גוריון מהחלטתו, אזרחים כתבו לו בדאגה. ילדה תהתה במכתב "האם אנחנו מספיק חזקים להישאר בלי מנהיג כמוך", וגבר כתב כי "אין מי שיכול למלא את מקומו בראשות הממשלה". היום פובליציסטים מ"ישראל היום" מתפקדים על תקן אלתרמן, והאזרחים המודאגים כותבים לנתניהו בפייסבוק. מכתבים, קומנטים – אותו פחד ממהפכה.
אלא שמהפכה לא היתה. בן גוריון עמד במריו, ובדצמבר 1953 ירד לשדה בוקר. את מקומו תפס משה שרת, שזכה לאמון חברי מפלגת השלטון מפא"י והשביע את ממשלתו בינואר 1954. בכך נקבע הכלל ההיסטורי שנתניהו מנסה כעת לטשטש: (ראש) ממשלה מחליפים בכנסת.
אם יש מישהו שאמור לדעת את זה – זה נתניהו. הוא היה ראש הממשלה הראשון בישראל שנבחר רשמית בידי העם, בבחירות הישירות הראשונות שנערכו בישראל. אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב: ב-1999 הפסיד נתניהו לאהוד ברק, וב-2001 הפסיד ברק לאריאל שרון. בכך תם העידן הקצר של הבחירה הישירה.
למעט תקופה זו, הציבור בישראל מעולם לא בחר את ראש הממשלה. בדמוקרטיה הישראלית הבוחרים מצביעים למפלגות, אלו ממליצות לנשיא על האדם שירכיב את הממשלה, והכנסת נדרשת לתת בה אמון. הקלפי לא נועד להחלפת השליט; הוא נועד להחלפת השלטון.
ממשלת נתניהו הנוכחית היא ממשלתה ה-34 של מדינת ישראל. אבל בראשות הממשלה עמדו בסך הכל 12 אנשים (לא כולל יגאל אלון, שמילא את מקומו של לוי אשכול לאחר מותו למשך 19 ימים), שהתחלפו בתפקיד 16 פעמים בלבד. והנה הנתון המעניין: מחצית מההחלפות נעשו ללא בחירות, ושבעה ראשי ממשלה נכנסו לתפקידם מבלי שניצחו בקלפי.
שרת, כאמור, החליף את בן גוריון ב-1953 בהחלטה פנימית של אנשי מפא"י. בן גוריון חזר לתפקיד ב-1955, וב-1963 התפטר שוב – והפעם היה זה לוי אשכול שהחליף אותו, שוב בתמיכת המפלגה. כשאשכול נפטר ב-1969 החליפה אותו גולדה מאיר, מועמדת הפשרה של מפלגת העבודה. ב-1974 – עשרה ימים לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, ורק חודש לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית – התפטרה מאיר, ואת מקומה תפס יצחק רבין שניצח בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה. ב-1983 פרש מנחם בגין, ובמקומו מונה יצחק שמיר (שזכה בבחירות הפנימיות בליכוד). שמיר הוביל את הליכוד להפסד בבחירות הבאות – אבל הפסד דחוק מכדי לאפשר למערך להקים ממשלה בלעדיו. כך כוננה ממשלת האחדות, וב-1986 החליף שמיר את פרס במסגרת הרוטציה, בלי בחירות. פרס עצמו נכנס למשרד ראש הממשלה בלי בחירות ב-1995, כשנבחר על ידי הממשלה להחליף את יצחק רבין שנרצח. עשור מאוחר יותר, במהלך מערכת הבחירות של 2006, לקה אריאל שרון בשבץ מוחי ונכנס לתרדמת – ולנעליו נכנס ממלא מקומו אהוד אולמרט, בתמיכת מפלגתו. מאז שאולמרט התפטר אנחנו חיים תחת שלטון נתניהו הארוך – ארוך כל כך עד שאולי שכחנו איך עובדת הדמוקרטיה הישראלית.
בן גוריון עזב את משרד ראש הממשלה בדצמבר 1953. שלושה חודשים לאחר מכן הוא פרסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שעסק בפרישתו. הכותרת שאלה "מדוע לא שלטון ממושך", והמאמר הציע תשובה ברורה: "אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם. אין אדם שאי אפשר בלעדיו". במכתב שכתב בן גוריון לשר הפנים ישראל רוקח טרם פרישתו, הסביר הזקן: "אין מדינה עומדת על אדם אחד. (...) אין גורל המדינה תלוי בכך מי יהיה ראש הממשלה. (...) ראש ממשלה הולך, ראש ממשלה בא והממשלה כחוק עומדת".
את התפיסה הדמוקרטית הזו מנסים היום נתניהו ודובריו הצעקניים לערער. הם מנסים לטשטש את ההבחנה בין ראש הממשלה לממשלה, ומתמרנים לשקר הזה את הציבור אשר לכאורה נתן אמון בבחירות באדם ולא במפלגה. ייתכן שזה נכון, ומצביעי הליכוד אכן הצביעו כך בגלל נתניהו – אבל מה שנכון להם לא נכון בהכרח למצביעים אחרים, בוודאי לכאלה שלא הצביעו למועמדים בפועל לראשות הממשלה. וממילא – כך לא עובדת הדמוקרטיה בישראל.
"ראש ממשלה מחליפים בקלפי" זו אמירה נפסדת שמשריינת לראש ממשלה את כיסאו, ולא משנה איך הוא הגיע לשם ומה הוא עשה כשישב עליו. אבל בראש ובראשונה – זה שקר. זה שקר מבחינה פורמלית ומבחינה היסטורית. כן, התפטרות ראש הממשלה כמוה כהתפטרות הממשלה – אבל היא לא מחייבת בחירות. כן, זה עשוי לקרות – כך חזר נתניהו עצמו לראשות הממשלה ב-2009 – אבל זה לא הכרחי. הליכוד יכול להחליף את ראש הממשלה בעצמו – בלי בחירות. כי שלטון מחליפים בקלפי; ראש ממשלה מחליפים כשצריך.