כמו בכל רגע בחייו, גם ברגע השיא הנוכחי (ואצלו אין רגע שיא "אחרון", רק "נוכחי") נותר כריסטיאנו רונאלדו דמות מורכבת ושנויה במחלוקת. העובדות והנתונים הסטטיסטיים לא ממש יכולים לקבל את העובדה שגיבור הערב לא שיחק במשך 80% מהמשחק, אבל המצלמות, לב האוהדים וחוקי הדרמה קבעו אחרת.
ככה זה עם רונאלדו: הוא לעולם לא יוכל להיות הגיבור הטוב המושלם של הדרמה. זה התפקיד ההיסטורי של לאו מסי. כשמסי מחמיץ עוד זכייה בטורניר גדול ופורץ בדמעות, העולם בוכה איתו. כשרונאלדו מחמיץ את ההשתתפות בגמר הטורניר הגדול ופורץ בדמעות, העולם לועג לו, ושולח עש ענק להתיישב לו על העין בבוז. עש על הפנים.
לכן, היה משהו סמלי בכך שברגע הזכייה הגדולה של רונאלדו, רונאלדו בכלל לא היה על המגרש. אבל זה לא אומר שהוא לא היה שם.
איך זה שכוכב אחד מעז להתנהג כמו כוכב
רונאלדו, אם צריך להעריך, הוא לא טיפוס שכיף במיוחד לשחק איתו. כל מי ששיחק אי פעם כדורגל בשכונה מכיר את הטיפוס: סוליסט תחרותי עד אימה, נרגן ועצבני, שתמיד רוצה את הכדור ברגליו ותמיד מרים ידיים בכעס כשהמהלך לא מסתיים אצלו. אבל כדורגל תחרותי זה לא כדורגל שכונתי, ומי שרוצה לנצח, רוצה את כריסטיאנו רונאלדו לצידו. את העניין הזה אוהדים, פרשנים ועיתונאים רבים לא משכילים להבין, אבל השחקנים שלצד רונאלדו מבינים היטב. כבר שנים.
אחרי שרונאלדו עזב את מנצ'סטר יונייטד, כמעט כל הסגל של הקבוצה חזר ואמר בראיונות, במשך שנים, שצריך להחזיר אותו. רונאלדו לא היה ממש חבר של אף אחד – הוא עצמו העיד על כך לאחרונה במהלך מסיבת עיתונאים בליגת האלופות – אבל כולם הבינו כמה הוא חשוב לקבוצה. זה נכון גם לגבי ימיו בריאל מדריד. "אני לא צריך לצאת לארוחת ערב עם בנזמה או עם בייל", אמר רונאלדו במסיבת העיתונאים, "מה שחשוב הוא מה שקורה על המגרש".
את מה שמבינים בחדרי ההלבשה של מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד, מבינים גם בחדר ההלבשה של נבחרת פורטוגל. בחדר ההלבשה הזה העניק אתמול הקפטן הפצוע נאום מוטיבציה שנסך בשחקנים את הכוח להילחם על התואר גם מעמדת העוד-יותר-אנדרדוג שמוצבה להם לפתע. ואת זה לא אני אומר; את זה אמרו השחקנים עצמם. יש מי שחשב שההתנהלות האובר-אנרגטית והכמעט-מוגזמת של רונאלדו מחוץ לקווים בסיום המשחק היתה חלק מהשואו-אוף הרגיל שלו, הרצון להיות תמיד במרכז ההצגה, כל העיניים עליו. ראשית, זה מגוחך מכיוון שכל העיניים ממילא עליו, ככה זה עם כוכבים. שנית, קשה להבין איך אפשר לצפות מרונאלדו – כנראה השחקן הכי תחרותי בעולם – להתנהג אחרת. זה האיש – הוא עלול להחמיץ משחק, אבל הוא לא מוכן להפסיד אותו. את השאפתנות הבלתי רגילה שלו אי אפשר לפצוע. ושלישית – שוב, רונאלדו שם בשביל השחקנים.
אוהדים ואנשי תקשורת יכולים להמשיך לספר על האנטגוניזם שמעורר רונאלדו, אבל עבור השחקנים שמשחקים לצידו לא מדובר באנטגוניזם; מדובר בהשראה. בכל זאת, הם משחקים ליד אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל. קצת צעקות וכמה פרצופים חמוצים זה לא משהו שאי אפשר לסבול בשביל גביע.
ההצלחה היוונית שלי
קשה להעריך איך היה מסתיים המשחק אם רונאלדו היה משחק עד סופו. השפעת חסרונו של שחקן מרכזי כל כך עצומה, והתוצאה הסופית לא מלמדת בהכרח על ניצחון של פורטוגל בכל מקרה ("אם הם ניצחו בלעדיו, ברור שהם היו מנצחים איתו"). הפציעה הזו אילצה את פורטוגל להסתגלות טקטית ולהתעלות מנטלית. בשניהם עמדה פורטוגל באופן מרשים, ובזכותם היא לא סתם אלופה, אלא אלופה ראויה מאין כמותה.
הנתונים מהמשחק הטקטי שהתנהל אמש, כמו גם היעדרו של רונאלדו, פוגעים במורשת של פורטוגל בטורניר הזה. זו לא מורשת מרשימה במיוחד, ובכל זאת, זו מורשת של מלחמה, של נחישות ושל לכידות קבוצתית. פורטוגל אמנם זכתה בטורניר עם ניצחון אחד בלבד ב-90 דקות, אבל אפשר גם לראות את זה כך: פורטוגל זכתה בטורניר משום שלא הפסידה במהלכו ב-90 דקות, וב-120 דקות, ובפנדלים. היא הנבחרת שעמדה אחרונה.
אירועי הגמר כבר מציבים את פורטוגל במידה מסוימת בתפקיד יוון של 2004: האנדרדוג המסתגרת שמבצרת את דרכה לגביע. אבל הסטטיסטיקות מלמדות שפורטוגל היתה דווקא נבחרת התקפית למדי, כולל הובלה בכמה קטגוריות (למשל, ניסיונות בעיטה לשער). זה לא ישנה את העובדה שפורטוגל ניצחה את משחק הגמר בזכות משחק טקטי מעולה (בניצוחו של פרננדו סנטוס). מי שמלין על כך, צריך לבחון את הסיטואציה שבה ניצבה פורטוגל: ללא הכוכב שלה (ובמקרה שלה, מדובר בכוכב שעליו נשענת הקבוצה כולה), מול נבחרת ביתית (שנהנתה גם משיפוט ספק-ביתי בשני המשחקים האחרונים) ועדיפה. הפסד של פורטוגל בסיטואציה הזו היה המובן מאליו. לכן, במונחים דרמטיים, מדובר בניצחון יוצא מן הכלל. וגם זו דרמה נפלאה, כי מה יותר נהדר מקבוצה-של-כוכב-אחד שזוכה בזכות היותה קבוצה?
פורטוגל ניצחה 1:0 טקטי, כפי שנוצחה 0:1 טקטי לפני 12 שנים, בפעם האחרונה שבה העפילה לגמר טורניר גדול, כשהיא היתה בתפקיד המארחת והפייבוריטית. אם תרצו, יש בזה צדק פואטי.
על אדם
ההיסטוריה הועידה לכריסטיאנו רונאלדו את תפקיד הנבל. במאבק התדמיתי בינו לבין מסי, הוא תמיד ייצא כשידו על התחתונה. זה ממש שעתוק של קרב לברון-סטף מה-NBA: האלפא-מייל עם האתלטיות המפלצתית מול הבחור הצנום והסימפטי עם הכישרון הפנומנלי. בקרב כזה, מי יריע לגוליית?
מי שעוסק בעולם הפרסום והשיווק יודע שעוצמתם של מותגים ותדמיות יכולה להאפיל על הישגים. במקרה הזה, זה אפילו לא משנה אם אלו הישגים ספורטיביים או אנושיים (שלל סיפורי פילנתרופיה מלווים את האיש הנחשב לשחצן ואגוצנטרי, מעט מהם זוכים לכותרות). אפילו עימות כמעט סימטרי בין שני הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי – אחד מפסיד באליפות אמריקה, השני זוכה באליפות אירופה – לא ישנה את המאזן הציבורי. רונאלדו הוא הנבל. וזו איוולת.
רונאלדו נראה לפעמים כמו גיבור על, אבל הוא הגיבור הכי אנושי שיש. המחוות העצבניות והמעצבנות שלו הן הכי אנושיות שיש. יצר התחרות שלו לוקח את האגו האנושי לקצה. את הגוף האתלטי הוא רכש לא רק בזכות גנטיקה משובחת, אלא גם בזכות מוסר עבודה בלתי נתפס. הגוף שלו הוא מקום העבודה שלו, ורונאלדו עובד שם 24/7. בתמורה הוא זוכה לכלי הכי אפקטיבי שיש היום בכדורגל.
אבל לפעמים גם הכלי הזה קורס. זה רק טבעי שבעומסים העצומים שבהם נמצאים היום כדורגלנים (רונאלדו שיחק רק לפני חודש וחצי בגמר ליגת האלופות), ובוודאי שעם מתקפות הסטופקס שתחתיהן נמצאים כדורגלנים כמו רונאלדו, הכלי קורס. ואז, מתוך מכונת-העל, בוקע האדם. האדם שבוכה כשהוא מבין שיחמיץ את מה שאמור להיות הרגע הגדול של חייו, האדם שלא מצליח לשבת בשקט על הספסל כשחבריו נלחמים עבורם ועבורו, האדם ששמח על ניצחון במשחק שלא נטל בו חלק.
במשחק שבו (כמעט) לא השתתף רונאלדו השחקן, ניצח רונאלדו האדם. ובקרב התדמיות – הקרב היחיד שבו רונאלדו תמיד מפסיד – גם בזה יש צדק פואטי.