לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שימיה של ממשלת נתניהו ספורים. האפודים הצהובים אולי לא יפילו אותה, אולי לא חוק הגיוס, אולי לא תיקי 1000 עד 4000 – אבל היא תיפול. ציפי לבני נוהגת לומר שממשלות נופלות מבפנים, ואתמול ראינו את הכוחות המורדים – שבדרך כלל מסתפקים בתקיפות וירטואליות – מתייצבים בפנים גלויות בהפגנת מחאה נגד הממשלה שנערכה על ידי תושבי יהודה ושומרון מול משרד ראש הממשלה. כן, הם הפגינו נגד הממשלה שבה הם חברים, רגע לפני שהם נכנסים בשעריה. את הבושה הם השאירו על הכביש.
זו לא הפעם הראשונה ששרי הימין מפגינים נגד עצמם. סגן שר הביטחון אלי בן דהן השתתף לפני שלוש שנים בהפגנה (לא חוקית) ליד קריית ארבע לאחר רצח אברהם חסנו. יריב לוין, זאב אלקין וחיים כץ הם כבר פציינטים ותיקים במחלקת הסובלים מסכסוכים עם עצמם; ב-2015 הם השתתפו בהפגנה דומה למען "החזרת הביטחון ליהודה ושומרון" מול בית ראש הממשלה.
בנסיבות אחרות, כל השרים שהשתתפו אתמול בהפגנה – לא פחות מתשעה – לא היו סוגרים את הלילה כשרים. אם היה להם ראש ממשלה עם יכולת מנהיגות או עם חוסן פוליטי, הם היו פותחים את הדלת בבוקר עם עיתון ומכתב פיטורים. אם היה להם אינטגריטי, הם כבר היו מתפטרים בעצמם.
שקד מעדיפה לעודד
את ראש הממשלה עוד אפשר להבין. מצבו הפוליטי רע, והפלת הממשלה בצל אירועי טרור ביו"ש, התנגשויות בעזה, מבצע צבאי בצפון ומחאת יוקר המחיה בעורף היא הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות. אבל מה יאמרו השרים? איך הם יסבירו את השתתפותם המופרכת, האבסורדית והצבועה בהפגנה שמבקרת את מדיניות הממשלה שבה הם חברים - ממשלה שבה משקלם המשותף הוא כמעט מחצית משולחן השרים?
איילת שקד כבר השתמשה אתמולבראיון ל"שש עם עודד בן עמי" בתירוץ הקבוע: "העצרת נועדה לחזק את הממשלה". לא ברור מדוע צריכה שרת המשפטים לשמש כמעודדת של הממשלה מחוץ לגדר בשעה שהיא יושבת בכל פורום משמעותי ויכולה לקדם את המדיניות (או להתפטר, אם דרכה לא מתקבלת). אבל שקד ונפתלי בנט, שכבר התקפלו פעם אחת ברגע האמת, יודעים שהפלת ממשלת ימין לא תעבור להם בשקט. אז הם מנסים ללכת עם (תמיכה במתנחלים) ולהרגיש בלי (חברות בממשלה שהמתנחלים מוחים נגדה). אצל ראשי המועצות ביהודה ושומרון הטריק המביך הזה עובר; אינטגריטי אינו מעניינם, הם זקוקים לכל תמיכה מיניסטריאלית שאפשר לקבל. השאלה היא אם גם תושבי יהודה ושומרון, מצביעי בנט בפוטנציה, אוכלים את הלוקש היהודי הזה.
זאת לא הפעם הראשונה ששרי הממשלה מפגינים נגד עצמם. ככה זה נראה בגל הטרור של סוף 2015 pic.twitter.com/Keu6ce1bfM
— ארץ נהדרת (@Eretz_Nehederet) 17 בדצמבר 2018
שקד ובנט לא היו שם לבד. אליהם הצטרף חבר סיעתם אורי אריאל; מטעם כולנו התייצבו יואב גלנט ואלי כהן; ועלו על כולם שרי הליכוד, פקודיו הישירים של נתניהו ומנאמניו המובהקים – אופיר אקוניס ושלישיית המוסקטרים שמרדה במלכות כבר ב-2015 אבל לא שילמה כל מחיר. כולם שחררו את אותן הצהרות ריקות ומביכות שמציבות אותם בחזית המערכה ופוטרות אותם מאחריות בה בעת.
פייק בנט
בנט, כרגיל, התעלה על כולם. את מה שהוא כבר שכח על דמגוגיה אחרים לא ילמדו לעולם. בנאומו כשר-ביטחון-בחלומות הוא חזר על המשנה הביטחונית המהפכנית "הגיע הזמן שישראל תחזור לנצח". אכן, רעיון מעניין, שונה כל כך מטכניקות הלחימה הקלאסיות של צה"ל שכל מטרתן היא לנחול תבוסה.
בנט ממשיך את הקו הלוחמני שלו שמפנה אש לא רק לעבר עזה והגדה, אלא גם לעבר מערכת המשפט ששמה לבולדוזרים הצה"ליים מקלות בגלגלים. בנט יכול לחלוק על האופן שבו היועצים המשפטיים בצבא מפרשים את הנהלים הצה"ליים, את חוקי מדינת ישראל ואת המשפט הבינלאומי; לכנות את כל זה "פייק משפט" זו פשוט אמירה ילדותית וחסרת בסיס. בנט לא מסוגל להתעמת עם הטענות המשפטיות – זה דורש התייחסות עניינית, העמקה וטיעונים מורכבים – אז הוא פשוט מכנה אותן בשמות מעליבים.
בנט מוביל את ההשתלחות במערכת המשפט מפני שהוא מפחד לשלם את המחיר הפוליטי על השתלחות באחראי האמיתי למצב שהוא תופס כמשבר – ראש הממשלה. הרי תכנית בנט לניצחון צה"ל – תהא אשר תהא – לא נעצרת אצל הפצ"ר; היא נעצרת על ידי נתניהו. מי ש"קושר לנו את הידיים" הם לא המשפטנים, אלא ראש הממשלה. לבנט – בדיוק כמו לשרי הליכוד – אין יושרה ואומץ (ואולי גם לא טיפשות פוליטית) לצאת נגד נתניהו. מה שיש בו, תמיד ובשפע, זה חוסר אחריות ממלכתי. הסטת האש שלו לעבר המשפטנים בצה"ל כמי שמתירים את דמם של אזרחי ישראל היא לא רק פחדנית, שקרית ומכוערת; היא גם מסוכנת.
מבוכת הימין
יאיר לפיד כינה את ההפגנה אתמול "בדיחה עצובה". תסמכו על לפיד שהוא יודע משהו על פוליטיקאים שהם בדיחות עצובות ועל טרמפיסטים של מחאות; רק בשבוע שעבר הוא עלה על אפוד זוהר בניסיון מביך לרכוב על מחאת יוקר המחייה המתחדשת.
ובכל זאת, השתתפות שר בהפגנה נגד הממשלה נלעגת פי כמה מהשתתפות ח"כ מהאופוזיציה במחאה נגדה. לכן לפיד, חברי האופוזיציה ואנשי השמאל יכולים לבוז לממשלה שאלו הם שריה. אבל מי שבאמת אמור לחוש נפגע כאן הם אנשי הימין, שצריכים לסלק את הטרמפיסטים בחליפות שמנסים לאחוז את המיקרופונים מבלי לנתק את ישבניהם מכורסאות השרים. ואולי אין ברירה; במציאות פוליטית שבה השמאל כל כך אנמי ואימפוטנטי, לא נותר לימין אלא להפגין נגד עצמו.