1. הכישלון האלקטורלי: בנט נתקע בתקרת הזכוכית של הבית היהודי

למרות הדיבורים על דרמה פוליטית, על הפתעה ועל מפץ, בסופו של דבר בנט ושקד עשו את הצעד הטבעי והמתבקש. הם עשו את מה שעושה כל זוג צעיר שרוצה להרחיב את המשפחה אבל ביתו צר מלהכיל – עוזב את הבית (היהודי).

בנט ושקד הבינו שעבודות הבניין בבית היהודי הסתיימו. אין היתרי בנייה, אין אישורים להרחבות. אפשר לשפץ פה ושם – להכניס עוד מיטה בשביל ינון מגל, לזרוק את אלי אוחנה על הספה בסלון – אבל אין מקום לחדרים נוספים בבית הזה. 8-12 מנדטים הוא טווח המצביעים ההיסטורי של המפלגה, ועם המספר הזה בנט לא הצליח להשפיע אפילו על ממשלת ימין מובהקת.

בנט אמנם לא אוהב להתנצל, אבל מסיבת העיתונאים אמש היתה הודאה פומבית בכישלון: לא רק בכישלון (שבו הודו בנט ושקד) להשפיע על דרכה של הממשלה, אלא גם בכישלונם לשנות את מאזן הכוחות בימין. את הפוטנציאל התיאורטי למשוך מצביעים מהליכוד הם לא הצליחו לממש. גם עם שקד החילונית בחזית התדמיתית, המעשית והמהותית, הבית היהודי נותר קרווילה בהתנחלות. בסקרים החיוביים היא משחזרת את כוחה של הציונות הדתית בכנסת, אבל ממשיכה להיות רחוקה מחלומותיו של בנט להפוך למנהיג לאומי ומותירה אותו בעמדת המנהיג הסקטוריאלי. לבנט שואף לכבוש את ראשות הממשלה, אבל בינתיים הוא לא מצליח אפילו להיכנס למשרד הביטחון. גם הוא הבין ששום דבר חדש לא התחיל בבית היהודי. הוא חשב שיצליח להגדיל את המפלגה, אבל בתום שתי קדנציות גילה שלבית היהודי הזה יש תקרת זכוכית.

2. הפרידה מהאיחוד הלאומי: בצלאל סמוטריץ' היה גיס חמישי

הכישלון האלקטורלי והכישלון האידיאולוגי לא היו הכישלונות היחידים של בנט ושקד. הכישלון השלישי שלהם היה תדמיתי, ויש לו שם ופנים; קוראים לו בצלאל סמוטריץ'.

סמוטריץ' ישב על צווארם של בנט ושקד כמו אבן ריחיים. לא היתה לו חשיבות מעשית גדולה בבית היהודי – הוא היה ממוקם בקצה הרשימה, לא נכנס למשרד ממשלתי ולא קיבל ועדה חשובה – אבל חשיבותו הסמלית עלתה על זו של כל חבר אחר במפלגה מלבדם. הוא תיפקד כרעשן שהצליח להחריש כל ניסיון של השניים לשדר ממלכתיות. הוא לא הצליח לקבוע את הטון של המפלגה, אבל הוא צבע אותה בצבעי ימין קיצוני הזויים וכעורים. בנט ושקד ניסו לשפץ את הבית כדי להפוך אותו לאטרקטיבי ומזמין, ונער הגבעות בצלאל ריסס להם גרפיטי על הקירות.

מבחינת בנט ושקד, סמוטריץ' היה לא פחות מגיס חמישי. כשהוא תקף את הממשלה, הוא חשף את חדלונם של ראשיה. הוא היה הילד שצועק שהבנט הוא עירום.


3. ליכוד ב': אורן חזן ומיקי זוהר הם החלום הרטוב של "הימין החדש"

לבנט ולשקד לא היתה באמת ברירה. הבית היהודי מיצה את יכולותיו, הליכוד הוא לא אופציה כל עוד נתניהו חוסם את הצמרת – מה נותר להם חוץ מלפנטז על פלטפורמה חדשה שאולי תצליח לאתגר את גוש הימין? שקד אמרה אמש ש"הדבר הנוח היה להמשיך", אבל את תפקידי השרים הבכירים השניים יכולים לקבל אפילו בתרחיש שבו יאבדו מנדטים. אביגדור ליברמן כיהן עד לאחרונה כשר הביטחון של מדינת ישראל – התפקיד  השני ביוקרתו בממשלה – עם שישה מנדטים.

"הימין החדש" היא השקה מחודשת ליוזמה שבנט ושקד ניסו להריץ כבר ב-2012 (עם הרב אביחי רונצקי ז"ל) תחת המותג הגנרי "הישראלים" – מפלגה ימנית שמשלבת דתיים וחילוניים. אז, בהשפעת אורי אורבך ז"ל, הם חברו לבית היהודי (ומיד השתלטו עליו). היום הם חוזרים לתכנון המקורי מחוזקים משהיו; הם כבר לא דמויות אלמוניות שנזרקו מלשכת נתניהו, אלא פוליטיקאים פעילים ובולטים.

החזון הריאלי עבור "הימין החדש" הוא מפד"ל מורחב, אבל בנט ושקד שואפים לליכוד ב'. זו המשמעות האמיתית של ההתנתקות מהאיחוד הלאומי-תקומה, ויותר מכך – של ההנהגה הדו-ראשית של דתי וחילונית. כדי להתחרות באלקטורט של הליכוד הם מקווים, קודם כל, שהליכוד יישאר כמו שהוא, בדמותו הוולגרית והמביכה שמעוררת מיאוס אפילו בקרב מצביעי המפלגה. שכפול רשימת הליכוד הנוכחית – עם אורן חזן שעולב בנכים, מיקי זוהר שמתנגח במשפחות שכולות וירון מזוז שמגונן על עברייני מין – היא החלום הרטוב שלהם.


4. היום שאחרי נתניהו: בנט ושקד מריחים את הדם

האלמנט השני שמעורר תקווה בקרב בנט ושקד הם הסקרים. הליכוד אמנם שומר בהם על כוחו, אבל אמון הציבור בנתניהו נמצא בכרסום מתמיד. בסקר חברת החדשות בשבוע שעבר עלה כי 52% מהציבור אינם מעוניינים בנתניהו כראש ממשלה, ו-62% טענו כי עליו לפרוש אם יוגש נגד כתב אישום. אלו כבר נתונים שמסמנים לנתניהו את הדרך החוצה – ובנט ושקד רוצים להיות שם כשהוא ילך, מותיר מאחוריו ליכוד המום שהפך את התלות במנהיג לאג'נדה פוליטית. הליכוד המפורר הזה יהיה כרפסודה תועה בלב ים. "הימין החדש" הוא הספינה הפוליטית שאמורה לאסוף את הניצולים.

הנאום של השניים אמש סימן את נקודת החולשה של נתניהו בעיני הימין האידיאולוגי: הוא לא באמת פועל למען הימין. נכון שהוא עושה עבודה לא רעה בכל מה שקשור בעיצוב מחדש של הדמוקרטיה, אבל בכל מה שקשור לסוגיות הליבה של הימין – הביטחון וההתנחלויות – נתניהו לא מגשים את החזון. ביבי, לפי בנט, היה חלש לא רק מול חמאס בעזה, אלא אפילו מול הבדואים בחאן אל אחמר. על סיפוח השטחים – תכנית הדגל האידיאולוגית של בנט – אין אפילו מה לדבר.

בנט, שאוהב להציג את עצמו כקצין אמיץ, מאבד את כל רוח הקרב כשזה מגיע להסתערות על ראש הממשלה. "יש לנו הערכה גדולה לנתניהו", אמר אמש, "אבל אסור שהמחנה הלאומי יהיה שבוי בידי מנהיג אחד". האמירה הזהירה הזאת מלמדת שלא צריך להיות בכיר בליכוד כדי לפחד מנתניהו.

5. האלקטורט הפוטנציאלי: "הימין החדש" רוצה לטרוף את ליברמן

אז לבנט ושקד אין מה להפסיד מהמהלך – אבל זה לא אומר שהם ירוויחו. הם אמנם החליפו תלבושות, אבל הם עולים למגרש מול אותו יריב פוליטי שבבחירות האחרונות שתה מהם מנדטים כמו גמל בסכנת התייבשות. ברגע האמת הוא יעשה להם את זה שוב – יגייס את כל הימין להצבעה אישית, עבורו, ביבי אחד גדול מול כל השמאל. ככל שאימת הגנץ (או היועמ"ש) תגבר על נתניהו, כך הוא יפנה לחזק את הבייס שלו עם הימין הרחב. הוא יהיה חייב את המצביעים שאליהם לוטשים עיניים בנט ושקד – לא איתו בקואליציה, אלא אצלו בפתק ההצבעה.

כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד (וזה "כל עוד" רעוע מאוד), בנט ושקד יחפשו את המנדטים שלהם במפלגות אחרות. המרכז הפוליטי הוא לא באמת אופציה; אי אפשר להתייצב מימין לליכוד ולגנוב קולות משמאלו. אבל "הימין החדש" רוצה לבלוע את כל מה שאפשר מהימין הישן.

רסיסי הבית היהודי – זה ברור. בלי הבסיס הזה אי אפשר להתחיל לבנות את הבניין הפוליטי החדש. אבל זה לא מספיק, כאמור. בנט ושקד ירצו להציל את מה שאפשר מהאיחוד הלאומי (כלומר – מהבוחרים, לא מהנבחרים), לנגוס מעט בכחלון ובאורלי לוי אבקסיס, ובעיקר – לטרוף את ליברמן חיים. ליברמן ובנט-שקד רצים על אותו טיקט של ימין אידיאולוגי, והתחרות ביניהם בשאלה "מי ימין יותר" – שהתקיימה עוד כשישבו יחד בקואליציה – צפויה להסלים בשבועות הקרובים. בנט יזכיר את הקדנציה הרופסת של ליברמן במשרד הביטחון, ליברמן יזכיר שהוא פרש לאחר שדרישותיו לא נענו בזמן שבנט נצמד לכיסא ואיפשר לנתניהו להמשיך באפס מעשיו.

נקודת התורפה של בנט מול ליברמן תהיה הכיפה שעל ראשו; אם ליברמן יצליח לתייג את "הימין החדש" כאותה גברת מהבית היהודי בשינוי אדרת, הוא יצליח למנוע ממנה להשיג את האלקטורט הימני-חילוני. בשביל זה בדיוק בנט הסכים, אחרי שש שנים בהנהגה, לזוז הצידה.


6. ההנהגה המשותפת: אם לבנט היה פחות אגו הוא היה מפנה לשקד את הדרך

בנט ניצב בראש הבית היהודי מאז 2012 ומזוהה עמה יותר מכל אדם אחר. הכישלון האלקטורלי היחסי של המפלגה לפרוץ את גבולות המחנה הוא הכישלון האישי שלו. ההכרזה על יו"רות משותפת היא ההודאה בזה.

שקד גוברת על בנט כמעט בכל אספקט: היא משפיעה ממנו, פופולרית ממנו, ורלוונטית לקהלים גדולים משלו. ההנהגה המשותפת היא לא ויתור ג'נטלמני של בנט אלא הכרה – זמנית וחלקית – במוגבלותו הפוליטית. אם ההכרה הזו היתה מלאה, או לפחות גדולה מהאגו, הוא היה מפנה לשקד את הדרך. בינתיים הוא נותר עם הסמליות: הנהגה דתית-חילונית למפלגה דתית-חילונית.

היו"רות אולי משותפת, אבל נטל ההוכחה ניצב כמעט בשלמותו על כתפיה של שקד. היא היתה הדמות הכי בולטת בבית היהודי, אבל בלטה שם גם כנטע זר – חילונית מחמד מתל אביב בין חמישה מתנחלים ושבעה דתיים. היא היתה הנציגה הכי משמעותית של המפלגה – אבל לא הפנים שלה.

עכשיו שקד נדרשת להראות שלדימוי הציבורי שלה יש גם ערך אלקטורלי, שהיא יכולה להמיר פופולריות למנדטים. אי אפשר יותר להגיד שבנט הוא הפנים חובשי הכיפה של המפלגה, אי אפשר יותר להאשים את סמוטריץ' שמושך את ההגה ימינה מדי, אי אפשר להגיד שזה הזיהוי המפד"לניקי שדבק במפלגה. שרת המשפטים הגיעה לשלב ההוכחות.

זו שעת המבחן של שקד, שנחשבת בעיני רבים – היא ולא בנט – למנהיגה של המחנה הלאומי בעידן שאחרי נתניהו. היא הזכירה אתמול את החברות שלה עם בנט, אבל אם השניים ייכשלו גם הפעם בפריצת גבולות המחנה הדתי-לאומי היא תצטרך לחשב את דרכה מחדש. כישלון כזה ילמד אותה שסמוטריץ' הוא לא אבן הריחיים היחידה שהייתה מונחת לה על הצוואר.