לפני הפליק-פלאק שעשה השבוע עם הסכם הפליטים, בנימין נתניהו נועד עם תושבי דרום תל אביב. זה אולי היה מאוחר (למה לדבר איתם אחרי חתימת ההסכם ולא לפניו?), אבל זה היה צעד נכון וחשוב. עם מבקשי המקלט, לעומת זאת, נתניהו לא טרח לשוחח מעולם. חבל; אם היה עושה זאת, הוא אולי היה מופתע לגלות מכנה משותף בינו לבינם: בדיוק כמוהו, גם הפליטים האפריקאים לא רוצים להישאר כאן.
כשפגשנו לפני כמה שבועות את מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן (שמופיעים בסרטון בהמשך הטור), חשבנו שנדבר על ישראל. חשבנו שנדבר על אהבה משותפת לחומוס, לים, לעומר אדם. חשבנו שנשמע כמה טוב להם כאן, עד כמה הם מרגישים בטוחים פה. הרי הם נמלטו מזוועות; מרדיפות פוליטיות, ממעשי ביזה ואונס, מרצח עם. מהתופת.
אבל הם רק רצו לספר עד כמה הם מתגעגעים הביתה. עד כמה הם רוצים לחזור לשם.
אטקליטי מאריתריאה סיפר בעיניים בורקות על הגעגועים לבת שהשאיר מאחור כשנמלט. איסמעית סיפרה שהיא רוצה לקחת את בתה הביתה, לאריתריאה, ולגדל אותה בין בני משפחתה – בשפה שלה, בתרבות שלה. אפילו לואיס, שנולד בישראל ומעולם לא ביקר באפריקה, אמר שהוא רוצה לחיות בגאנה. שהוא מרגיש שהשורשים שלו נטועים שם. ועומר, שנמלט מאימת מיליציות הג'נג'וויד הרצחניות בדארפור וחי בשלום בישראל, אמר שהוא מעדיף לחיות בסוכה בסודאן ולא בדירה מפוארת בתל אביב. כן, טוב לו בישראל, הוא מרגיש כאן בטוח; אבל זו לא המולדת שלו.
אפשר להבין אותו, לא?
הרי אנחנו יהודים – בנים לעם שחי בגלות במשך אלפיים שנה, שישב גם בכה על נהרות בבל בזכרו את ציון. אנחנו ישראלים שמדקלמים "אין לי ארץ אחרת", ששרים בהמנון לאומי על עין שעדיין צופיה לציון, כאילו שאנחנו לא עם חופשי בארצו מזה 70 שנה. אם אנחנו לא נבין מהם געגועים למולדת – מי יבין?
גם להם אין ארץ אחרת. ולא אבדה תקוותם.
השקר על תל אביב
בדיון הסוער והיצרי הזה יש מפלים של דמגוגיה, נהרות של צביעות, זרמים תת-קרקעיים של גזענות – ואוקיינוס של דיסאינפורמציה. השאלה האם האפריקאים הם פליטים היא סלע מחלוקת מרכזי, וכמוה גם שאלת הגורל הצפוי להם במדינה השלישית אליה יגורשו. סלעי המחלוקת האלו מרכיבים חומה שכמעט אי אפשר להבקיע. העובדות קשות לאימות (בין השאר משום שחלק מהמידע מצוי מעבר להרי החושך האפריקאים ולחומות החשאיות הממשלתית), אבל נדמה שאיש בדיון לא נותן לזה לרפות את ידיו. אלו סלעי מחלוקת, אבל אנשים מנופפים בהם כאילו מדובר באבן החכמים.
מן המקום שבו אנו צודקים אנחנו ממשיכים לשרת את האינטרס של הפוליטיקאים אשר מבקשים להסיט את האש ולהסית את העם. הטריק הכי גדול של ממשלת ישראל היה לשכנע את אזרחיה שהבעיה של דרום תל אביב היא המסתננים. זה שקר; הבעיה של דרום תל אביב – עוד שנים לפני שהגיעו הפליטים ושנים לפני שלטון נתניהו – היא ממשלת ישראל.
אבל אם נניח לרגע את אבני החכמים ונציץ מבעד לסדקים בחומה, נוכל להבין גם את המצוקה של תושבי דרום תל אביב וגם את החמלה של מתנגדי הגירוש. והכי חשוב: נבחין במי שעומדים על החומה, הנפקדים הגדולים של הדיון הזה, האנשים שאין להם לא מעמד ולא שפה ולא קול – האפריקאים. נוכל להיזכר שזה לא רק דיון על מדיניות הגירה או על טיפול בשכונות מצוקה; זה גם דיון על בני אדם.
ואז, אולי, נוכל לדבר גם על עובדות. לפחות על אלו שאינן שנויות במחלוקת.
האמת על המדינה
בואו נניח, למשל, שאין אפילו פליט אחד בין 40 אלף המסתננים האפריקאים. בואו נניח שאין ביניהם אפילו אחד שברח מהעריצות האלימה באריתריאה או מרצח העם בסודאן. בואו נניח שכולם מהגרי עבודה. שכולם "משפרי דיור" מאפריקה.
בואו גם נניח שגירוש למדינה שלישית באפריקה אין פירושו גזר דין מוות. בואו נניח שמדינת ישראל גם לא מגרשת אותם לגורל של אונס, שוד, סחיטה וסחר בבני אדם. נניח שגם לא דוחפים אותם, מיד עם בואם למדינה השלישית, לעזוב למדינה אחרת. נניח שכל העדויות הללו הן שקרים.
בואו נניח שמדינת ישראל פשוט מגרשת את האפריקאים לחיים אחרים. חיים פחות טובים מאלו שבישראל – זה מובן מאליו. אבל עד כמה פחות טובים? מהם אותם חיים?
אלו חיים במדינה שבה אף אחד מאתנו לא היה מוכן לחיות. אין הכוונה לחיים פחות נוחים; זה לא ההבדל בין תל אביב לברלין או ברצלונה. אלו חיים – למה לכבס מילים? בחרא. ברחוב. בלי בית, בלי עבודה, בלי שפה. חיים כל כך גרועים עד שאותם אפריקאים כבר מעדיפים לחיות בכלא הישראלי.
תחשבו על זה רגע. תחשבו על אדם שמוכן לוותר מתוך בחירה על חופש התנועה, על חופש התעסוקה, על חופש הביטוי. שמוכן לוותר על האפשרות להחליט מה יאכל, לאן ילך ומתי יישן. שמוכן לוותר על השליטה בחייו. שהגורל שמצפה לו מבעית כל כך, עד שהוא מעדיף לוותר על החירויות האנושיות הבסיסיות ביותר ולחיות בכלא.
עם זה אנחנו חיים בשלום? באמת לא אכפת לנו?
כי על זה אין ויכוח. בתרחיש האופטימי ביותר – בלי רצח עם, בלי סחר בבני אדם, בלי אונס – האנשים האלו נשלחים לחיים בחרא. ובשביל להתקומם נגד זה לא צריך להיות דרום תל אביבי או צפון תל אביבי, ימני או שמאלני, תומך נתניהו או מתנגד. בשביל להתקומם נגד זה צריך רק להיות בן אדם.
למה הגענו לישראל?
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
אנימציה: עידן אבנון
ליהוק: ארבל צירלין לוי
איפור: מיכל ארן
עריכה: צופית אמירה
הפקה: יערה תירוש, דנה מדמון וליהי פיין