אם יש משהו טוב שקרה הלילה ל"מיליוני" הישראלים שקמו מדי לפנות-בוקר לצפות במשחקים של הקאבס, הרי זה שעכשיו הם קיבלו רישיון לתעב את לברון ג'יימס בלי נקיפות מצפון. כעת, כשג'יימס הביא לפיטוריו של בלאט (ולמרות ההכחשות, ברור שהוא היה מעורב בהחלטה ושהיא התקבלה ברוחו), אפשר לשנוא אותו אפילו יותר, לייחל למפלתו מבלי לחשוש שזה יפגע באינטרס הישראלי, ולהריע לסטף קרי בגמר מבלי להיחשב לשתול של "בצלם".
אבל לפני שמתנפלים על ג'יימס ומתייגים אותו כאנטישמי עוכר ישראל, כדאי לשאול לא רק מה לברון עשה לבלאט, אלא גם מה בלאט עשה ללברון, ולקליבלנד קאבס בכלל.
הנתונים עומדים לצידו של בלאט. כבר היום הוא יירשם בהיסטוריה כמי שהופיע בגמר ה-NBA בשנתו הראשונה כמאמן (לא הראשון, ואפילו לא היחיד באותו גמר - ובכל זאת, הישג מרשים), וכמאמן המפוטר עם המאזן הטוב אי פעם (וכמובן, המאמן הישראלי הראשון ב-NBA, אבל זה לא באמת מעניין את ההיסטוריה). אבל המשחקים, והסיפורים שמאחוריהם, מספרים סיפור קצת אחר. הם מספרים על מאמן שמעולם לא שלט בקבוצה. האמת היא שדייויד בלאט לא הפסיק לאמן את הקליבלנד קאבלירס; למעשה, הוא מעולם לא באמת אימן אותה.
הסיפורים תמיד היו שם, אבל כעת – לא מעט בשל המתקפה התקשורתית על לברון ומתקפת הנגד היחצ"נית של חבריו ומקורביו – הם דולפים החוצה כמו סודות מביכים מהמשרד של מירי רגב. ברנדן הייווד, ששיחק בקאבס בעונה הקודמת, סיפר הלילה בתכנית הרדיו של ג'סטין טרמיין ואדי ג'ונסון שבלאט "איבד את הקבוצה". כדאי להקשיב להייווד, ובמיוחד לנקודה המעניינת שהוא מעלה; לדבריו, בלאט לא איבד את הקבוצה בגלל חילוקי דעות עם לברון. להפך - הוא איבד אותה מכיוון שלא התעמת עם לברון. "הוא היה מאוד הססן מול לברון", אמר הייווד, "כמאמן רוקי מול שחקן גדול מהחיים, זה היה קצת יותר מדי בשבילו. אני זוכר שג'יימס ג'ונס (שחקן הקבוצה – נ.ש.) אמר לו, 'הי, אתה לא יכול פשוט לדלג על הטעויות של לברון בתדריך הווידאו. כולנו רואים את זה'". דברים כאלה, הסביר הייווד, גורמים לך "להתחיל לאבד כבוד כלפי המאמן שלך. אנשים מתחילים לשאול, אתה מפחד ממנו?".
זו האמת המצערת עבור כל מי שאוהב ומעריך את בלאט – הוא פשוט לא היה פקטור משמעותי בקאבס. לא שהיינו צריכים את הסיפורים של הייווד וחבריו כדי לדעת את זה; כל צפייה במשחק של הקאבס הבהירה מי באמת מאמן את הקבוצה הזאת, מי קובע את המהלכים. התקרית המפורסמת בחצי גמר המזרח בשנה שעברה מול הבולס, שבה ג'יימס מחק את התרגיל של בלאט, לא הייתה היתקלות חד-פעמית בין הכוכב למאמן; היא הייתה הסימפטום. ומי שראה את בלאט בונה את הקבוצה האדירה של מכבי תל אביב בתחילת העשור הקודם, לוקח את אליפות אירופה עם נבחרת רוסיה מול אלופת העולם ספרד בביתה, סוחב לפני שנתיים קבוצה בינונית להחריד לאליפות היורוליג – מי שראה את כל זה, לא יכול היה שלא לתהות לאן נעלם מוח הכדורסל המבריק, ולמה הקבוצה שלו נראית לפרקים כמו חמישיית הסטריטבול של לברון ג'יימס.
בחירתו של דייויד
דייויד בלאט הוא מאמן כדורסל מבריק באמת. בראש ובראשונה, הוא עומד במבחן הבסיסי והחשוב ביותר שמגדיר מאמן: לגבש שחקנים בודדים לכדי שלם שגדול מסך חלקיו. עונת היורוליג האחרונה שלו היא ההוכחה הניצחת. אבל בקאבס – לכאורה, ההזדמנות הגדולה של חייו, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, מרחק נגיעה מאליפות – הוא היה קרבן של הנסיבות. מרגע שג'יימס נחת בקבוצה, כל התכניות ארוכות הטווח השתבשו, החזון של בניית קבוצה נזרק לפח, וגורלו של בלאט נחרץ.
כוכבים בסדר הגודל ובמבנה האישיותי של לברון ג'יימס דורשים מאמנים מזן מסוים. בלאט לא נמנה עם הזן הזה. הוא יכול היה לעמוד מול ג'יימס (ולהפסיד, כנראה, כי מאמנים ב-NBA תמיד מפסידים לכוכבים); הוא יכול היה לוותר על הקרב מראש, ולהגיד "לא בשביל זה באתי" (אבל איזה מאמן רוקי ב-NBA שמקבל קבוצה עם לברון היה אומר דבר כזה?); והוא יכול היה להתכופף, כפי שעשה, ולתת ללברון לנהל דה פקטו את הקבוצה. כל הברירות היו גרועות, אבל בדיעבד, הבחירה להתכופף הייתה אולי הגרועה מכולן. אם בלאט היה מתייצב מול לברון, הוא היה לפחות בונה לעצמו שם של מאמן עצמאי ונחוש (ואולי גם מצליח); אם היה מוותר, אולי היה יכול לבנות לעצמו קריירה במקום אחר ובנסיבות מתאימות יותר (רק תחשבו מה היה קורה אם היה מקבל את משרת עוזר המאמן בגולדן סטייט - זו שהפכה כעת את לוק וולטון לסחורה החמה של הליגה). משהתכופף, איבד בלאט את כל מעלותיו כמאמן, ובדרך – גם את השם שבנה לעצמו בעמל רב. עכשיו, משלא הפגין ב-NBA את כישוריו העילאיים כמאמן, הוא לא ימצא בקלות ג'וב נוסף כמאמן ראשי. למרבה האירוניה, מי שאולי יציל את בלאט יהיה דווקא האיש שחיסל אותו; הזעם שמופנה כעת כלפי ג'יימס מצייר את בלאט כקרבן של אגו כוכבני עצום, ואולי זה מה שיקנה לו עוד מידה של חסד ומשרה של זכות בליגה.
ההחלטה של הקאבס לשחרר את בלאט נראית תמוהה (בתזמון בו נעשתה) ואף שערורייתית (וממקומות מסוימים גם אנטישמית, כמובן), אבל היא הרבה יותר סבירה מכפי שהיא נראית. קליבלנד היא קונטנדרית מוצהרת שרוצה לקחת אליפות. בתחילת השבוע היא הושפלה על ידי היריבה הבולטת שלה בקרב על התואר, בבית, במשחק שבו שותף כל הטריו (ג'יימס-אירווינג-לאב), בלי תירוצים. הקאבס לא מחפשים את אליפות המזרח; הם רוצים אליפות. "יש לנו נתונים טובים, אבל זו לא המטרה שלנו", הסביר הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין. בלאט אמנם הביא את המועדון אל הבאר, אבל הקאבס חששו – ואולי בצדק – שהוא לא האיש שיאפשר להם לשתות ממנה שמפניה. "אני אוהב את בלאט", ציטט הייווד את אחד מחבריו, "אבל במשחק צמוד, הוא לא יכול לעזור לנו".
אולי ההחלטה לשחרר את בלאט היא ההחלטה הנכונה, אולי לא, אבל זה כל הסיפור – לנצח משחקים. ודייויד בלאט – כאמור, המאמן המפוטר עם המאזן הטוב בהיסטוריה – לא ניצח עבור קליבלנד את המשחקים שהיא רוצה לנצח. וזה מאכזב לא מפני שלבלאט נעשה עוול; זה מאכזב מפני שאם בלאט היה באמת מפגין את הכישורים שהביאו אותו ל-NBA, הוא יכול היה לנצח את המשחקים האלו עבורה. עכשיו אפשר לקוות שבלאט לא יסתפק בהישגים שכבר רשם בליגה, וימצא את המועדון שיאפשר לו לצמוח, אפילו מלמטה (עוזר מאמן, קולג'ים). שיאמץ את דבריו של גריפין על הקאבס: יש לו נתונים טובים, אבל זאת לא המטרה שלו.