מותו של בועז ארד בעקבות התחקיר שפורסם עליו הוא טרגי. זו טרגדיה במובנה האריסטוטלי ממש, כשהגיבור מכיר בהשלכות מעשיו – הנוגדים את הנורמות המוסריות של החברה בה הוא חי – ושם קץ לחייו. לכאורה, בכך הסיפור הסתיים.
אבל הסיפור הזה לא הסתיים. הוא עדיין זועק את מחדליו של בית הספר ושל מערכת החינוך אשר נכשלו בטיפול בו בזמן אמת; הוא מעלה דיון חשוב וראוי על תפקידה ותפקודה של העיתונות; ולמרבה הצער, הוא גם מאיים להתהפך על תרבות הנגד האדירה שחשפה אותו - תנועת MeToo#. ולזה אסור לנו להסכים.
ההישג הגדול של MeToo הוא הפלת חומות השתיקה. נשים שחוו הטרדות מיניות ופגיעות מיניות גילו שהן לא לבד, הבינו שהבושה איננה שלהן אלא של הפוגעים בהן ומצאו את הכוח והתמיכה לחשוף את המעשים, העבירות והפשעים שנעשו נגדן. MeToo דחקה את ההדחקה.
כל זה עשוי להיחרב כעת. מותו של ארד הפיח רוח במתנגדי MeToo; טוקבקיסטים מכנים את המתלוננות על ארד "רוצחות", ובפייסבוק קוראים לצאת נגד MeToo ש"הפכה לתנועה אלימה" (כפי שנכתב באחד הפוסטים בעקבות המקרה). כאילו הבעיה היא הנשים שנפגעו ולא הגברים שפגעו.
השימוש בסיפורו של ארד כדי לתקוף את MeToo הוא לא רק ניצול מכוער של טרגדיה, אלא גם עיוות מניפולטיבי שלה. ארד ניהל רומנים עם תלמידותיו – על כך אין עוררין, הוא הודה בכך. אפילו בלי האלמנט המיני, אותו הכחיש באופן חלקי (לטענתו הרומנים הפכו מיניים כשהנערות כבר לא היו תלמידותיו), מדובר ברומנים שניהל ארד עם קטינות תוך ניצול מעמדו. הוא לא הקרבן בסיפור הזה. לא, גם לא במותו.
זה סיפור מורכב. אין כאן אונס או עבירות שנעשו בכפייה, כי אם מעשים שנעשו בהסכמה (גם אם בעייתית לאור פערי הגילים ויחסי המרות). אבל – באופן חריג – יש בסיפור גם אמת חד-משמעית, כזו שאין חולק עליה: גבר מבוגר ניהל רומנים עם קטינות מתוך עמדת כוח. לא, זה לא אונס, בוודאי לא עבירה שדינה מוות. אבל זה גם לא הטרדה מינית, בוודאי לא "אינטראקציה מהתחום האפור". זה מעשה חמור, פוגעני, נצלני, כזה שהחברה צריכה להוקיע. התאבדותו של ארד לא יכולה להכשיר מעשים כאלו. ואסור שהיא תכשיר את השתיקה שמאפשרת להם להתרחש.
>> למה פרסמנו את התחקיר על בועז ארד? | מאמר מערכת
תחשבו על גבר מבוגר שניהל מספר רומנים ספק-מיניים עם קטינות תוך ניצול יחסי מרות. ותחשבו שהנשים, הקטינות-לשעבר, לא רוצות להתלונן – למשל, מחשש שהוא יפגע בעצמו. הן דואגות לו. אכפת להן ממנו. ותחשבו שאחת מהן אוזרת אומץ ומתלוננת – ואז הגבר באמת פוגע בעצמו.
מה תעשה האישה הבאה שתרצה לחשוף את הפגיעה שנעשתה בה?
היא תשתוק. מובן שהיא תשתוק. מי רוצה לשמוע בטוקבקים שהיא "רוצחת", מי רוצה לקבל הודעות נאצה בפייסבוק, מי רוצה להרגיש שהיא גרמה לאדם לשים קץ לחייו. עדיף לשתוק. עדיף צלקות בלב מדם על הידיים.
היא תשתוק. והוא יוכל להמשיך לפגוע.
וזה מה שצריך להטריד אותנו עכשיו בסיפור של בועז ארד: האפשרות שזה יהיה הלקח האיום שילמדו נפגעות מהסוף הטרגי שלו – שעדיף לשתוק.
את זה אנחנו לא יכולים לקבל. יש לנו אחריות כלפי קרבנות פגיעות מיניות, יש לנו מחויבות כלפיהן. יש להן מסלול מכשולים גיהינומי לעבור בדרך לחשיפת האמת, ועלינו מוטלת האחריות להחזיק להן את היד במסלול הזה. אנחנו חייבים לתת להן מרחב בטוח לחשוף את הכאב שלהן. ואסור לנו לתת לאף אחד לעוות את המציאות.
זו הסיבה שהסיפור של ארד מציב בפנינו סכנה איומה. גם כך חשיפת פגיעה מינית היא תהליך קשה עם תוצאות דלות. מעטות מצליחות לאזור כוחות לעמוד בו. מקרים כמו של ארד הם סוגיה סבוכה אף יותר; העובדה שהמעשים מתרחשים בתוך מערכת יחסים של אהבה ועם אלמנט של הסכמה הופכת את החשיפה לקשה במיוחד. במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית יודעים לספר כי פעמים רבות הנפגעת מסרבת לחשוף את הפגיעה בה כדי למנוע מהפוגע לשלם מחיר. יש לה אמפתיה כלפי האיש שפגע בה והיא מוכנה להמשיך ולשאת את הכאב במקומו. זו תובנה קורעת לב.
עם מותו של ארד מזדקרת מתוך מסלול המכשולים של המתלוננות המשוכה האולטימטיבית: המוות. מתלוננות רגילות לכך שמנופפים מולן בנזק שימיטו על מי שפגע בהן; התאבדות היא הדובדבן הרעיל שבקצפת. מותו של ארד הפך את ה"את תהרסי לי את החיים" ממטאפורה לממשות.
זו משוואה שהופכת את היוצרות. מי שהרס חיים הוא הפוגע, לא הנפגעת. הפוגע הוא זה שאחראי למעשיו. הוא אחראי למעשה הפגיעה המינית והוא אחראי למעשה ההתאבדות. וזה מה שאנחנו צריכים להגיד לנפגעות תקיפה מינית תמיד, וביתר שאת ביום לאחר מותו של בועז ארד: אתן לעולם לא אשמות בפגיעה במי שפגע בכן.
התאבדות היא אסון אישי ומשפחתי, אבל הפיכת אפשרות ההתאבדות למכשיר לסתימת פיות היא אסון חברתי. אסור שאיום בהתאבדות ימנע את חשיפת האמת. התאבדות היא מעשה קיצוני ובלתי הפיך, ולכן נוכח האפשרות הזו חובה להתנהל ברגישות, בזהירות, בשום שכל. אבל אסור לשתוק.
כן, אלו דיני נפשות. אבל הנפשות הראשונות להיפגע – ובמקרה שהפוגע מתאבד, ממשיכות להיפגע – הן קרבנות הפגיעה המינית. ואסור שנשכח את זה.