"רצון הבוחר" הוא יסוד מרכזי בדמוקרטיה שהפך בשנה האחרונה למושג מרכזי בפוליטיקה. בחסותו מנהל בנימין נתניהו את קמפיין גיוס ההמונים במסגרת מאבקו בכתב האישום שהוגש נגדו. שלוש פעמים כבר ביקש נתניהו לגונן על עצמו מפני משפט באמצעות רצון הבוחר, ושלוש פעמים אכזב אותו הבוחר שלא רצה מספיק. כשנתניהו ביקש חסינות הוא טען שברצונו לממש את רצון העם. כשהיו לו רק 58 מנדטים הוא ניכה את הערבים מהספירה הכללית כדי להבהיר שהעם בחר בו. כעת, כשפרקליטיו עומדים מול בג"ץ ונדרשים להשיב על העתירות המבקשות למנוע מנתניהו הרכבת ממשלה, נתלים גם הם ברצון העם. לשאלות השופט יצחק עמית על טיעוניהם השונים של העותרים, ענה נציגו של נתניהו שוב ושוב: זה רצון הבוחר.
רצון הבוחר הוא סוגיה רצינית. אפשר לשאול, למשל, האם רצון הבוחר הוא הערך העליון בדמוקרטיה? אפשר לשאול האם ההכרעות המתקבלות על ידי חברי הכנסת אכן משקפות תמיד את רצון הבוחר (למשל: האם אנשי הליכוד שהצביעו בעד ההתנתקות מילאו את רצונם של מצביעי המפלגה?). אפשר לדייק ולכנות את רצון הבוחר "רצון הרוב" – ובכך להתייחס למיעוט אשר הדמוקרטיה מבקשת לשמור גם על זכויותיו, גם אם הדבר מנוגד לעתים לרצון הרוב. בישראל של היום "רצון הבוחר" אינו מושג מורכב אלא דבר אחד, שפירושו 78 חברי כנסת שמוכנים להצביע בעד הקמת ממשלת נתניהו החמישית וממשלת גנץ הדמיונית – ובפני הרצון הזה הכל צריכים להרכין ראש: השמאל, בג"ץ, המוסר. ואם צריך – גם החוק.
זה תזמון מגוחך במיוחד לנופף ברצון הבוחר כדגל אדום בפני בג"ץ. המערכת הפוליטית הרי הפכה את רצון הבוחר לבדיחה. בני גנץ, שנחשב אפילו בידי הימין לראש מחנה "רק לא ביבי", הפר את ההבטחה באופן הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת והפך לבונה הביצורים של שלטון נתניהו בבלפור. אנשי המוסר הרלטיבי יועז הנדל וצבי האוזר תפסו טרמפ על בוגי יעלון רק כדי לחזור לאיש שמלשכתו הסורחת גורשו. אורלי לוי-אבקסיס לקחה עשרות אלפי אצבעות של מצביעי עבודה ומרצ והמירה אותן בתיק מיניסטריאלי. עמיר פרץ, שחוסר האמון בהצהרתו שלא ישב עם נתניהו הביא אותו לכדי גילוח, כבר מגדל את השפם מחדש. נתניהו עצמו – כשהמתמטיקה לא התיישרה לצידו – הפך את רצון הבוחר לרצון הבוחר הציוני. את הבטחותיו למצביעיו, מהפלת שלטון חמאס ועד מינוי ניר ברקת לשר האוצר, הוא מפר בשיטתיות. רצון הבוחר הפך לכלי משחק בידי הפוליטיקאים – ובדיוק כך הוא משמש גם היום, בשעה שאנשי הימין מניפים אותו מול בג"ץ.
תרצו או לא, זה דיון משפטי ולא ניסיון הפיכה
זעקת הימין כנגד הפגיעה ברצון הבוחר, כמו המאבק נגד מערכת המשפט כולו, איננה עניין אידיאולוגי אלא צביעות אופורטוניסטית. כשהיועץ המשפטי לממשלה – היום שנוא נפשו של הימין השופט מני מזוז – הגיש כתב אישום נגד אהוד אולמרט והפך עליו את הקואליציה, איש ממדקלמי תפירת התיקים לא פצה את פיו. שנים קודם לכן, כשבג"ץ אילץ את יצחק רבין לפטר את אריה דרעי ורפאל פנחסי שהואשמו בפלילים, איש ממתנגדי האקטיביזם השיפוטי לא ביקש להגן על רצון הבוחר. הרצון שלהם להפיל את ממשלות השמאל היה חזק יותר.
הניסיון הפוליטי השקוף והאפקטיבי להפוך את הדיון בבג"ץ לשאלה סביב רצון הבוחר (כלומר, בעולם המושגים החביב על בלפור, ניסיון להפיכה שלטונית) מסיט אותו ממה שהוא באמת: דיון משפטי. השאלה, כפי שהעיר מזוז לעורך דינו של נתניהו, איננה כמה אנשים הצביעו לליכוד ולמפלגות הימין אלא אם לבית המשפט יש סמכות ושיקול דעת להתערב בהצבעתם (והאם עליו לעשות זאת).
החוק, בניגוד לאופן שבו מנסים לצייר זאת כמה מנציגי הימין, איננו ברור. סעיף 4 לחוק יסוד הממשלה מתייחס לראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום – אך זה איננו מצבו של נתניהו, שהוא ראש ממשלת מעבר שמבקש להרכיב ממשלה. גם סעיפים אחרים מעלים שאלות בדבר מרחב שיקול הדעת והסבירות שניתן לחברי הכנסת ולנשיא המדינה. גם התיקונים שנעשו בחוק בעקבות הלכת דרעי-פנחסי, בניגוד לנאמר על ידי אותם אנשי ימין, לא הפכו את ההלכה לבטלה (ובשל כך, למשל, אולצו ראשי ערים להתפטר בשנים האחרונות). החוק איננו מתייחס במישרין למקרה הנדון, מה שמותיר לבג"ץ חרך צר שבעדו הוא יכול להשתחל ולהתערב.
הימין מגלגל עיניים בתדהמה תיאטרלית נוכח עצם הדיון בבג"ץ. דחיית העתירה כבר לא מספקת אותו; הוא דורש דחייה על הסף, כי מה פתאום שבג"ץ יתערב בחוק. אבל בג"ץ אפילו לא ביקש עדיין להתערב בחוק אלא לבחון אם עליו לעשות זאת – כלומר, למלא את תפקידו כפרשן הסופי של החוק, הגוף שגוזר חקיקה עקרונית למקרים קונקרטיים. את גלגול העיניים מוטב לשמור לשלב התוצאות. ספק אם יהיה בו צורך.
שפת הקוזה נוסטרה של הליכוד
לנתניהו לא באמת משנה איך זה יסתיים. הוא במצב של Win-Win. אם בג"ץ יחליט לדחות את העתירות, הוא יכשיר הלכה למעשה את כהונת נתניהו תחת כתב אישום ויעניק לו את הגושפנקא האחרונה והאולטימטיבית. אם בג"ץ יכריע שחבר כנסת נאשם לא יכול להרכיב ממשלה, נתניהו ייאלץ (או "ייאלץ", אם תשאלו את שיכורי הסקרים מבלפור) להכריז על בחירות רביעיות, אליהן יגיע כשהוא נישא על גבי האנרגיה המועדפת על המחנה על פי נתן אשל: שנאה. מוקדם להמר מה יקרה בבחירות רביעיות בסיומו של משבר קורונה רב-נפגעים כלכליים, אבל אפשר לומר בוודאות שנתניהו ייצא מכל הכרעה בעניינו בבג"ץ כמנצח.
נתניהו, בתגובה לעתירות, כבר הזהיר מפני "אנדרלמוסיה מוחלטת בצורת בחירות רביעיות ברציפות". זו דרכו של נתניהו, שאין עוד בלתו, או כמאמר התגובה: "יחיד סגולה". האפשרות שמישהו אחר (אפילו מהליכוד) יתפוס את מקומו בכלל לא ניצבת על הפרק. זה או ביבי או בחירות. וממילא, גם ממשלת מעבר עד שוך הקורונה איננה אנדרלמוסיה – לא יותר משנה וחצי פרה-קורונה עם ראש ממשלת מעבר המואשם בפלילים שמריץ את המדינה שוב ושוב אל הקלפי. על מדינה שהיתה שלוש פעמים בבחירות במשך שנה וחצי, ושמתנהלת כבר חודשיים במשבר בריאותי וכלכלי תחת ראש ממשלה שאיבד את אמון מחצית מהציבור, קשה לאיים באנדרלמוסיה.
נתניהו תדרך בימים האחרונים את שריו, צייצניו ופרשניו, והבהיר שאם בג"ץ יתערב "נלך לבחירות על השאלה 'מי שולט במדינה'". אחד מבכירי הליכוד כבר תרגם את דף המסרים לשפת הקוזה נוסטרה: "התערבות בג"ץ תביא לבחירות שבמרכזן יעמדו סמכויותיו". זה לא רק מאפיוזי; זה גם מראה בדיוק מה חושבים בליכוד על תפקיד בית המשפט: לא מוסד שצריך להכריע על פי החוק, אלא מוסד שצריך להכריע על פי שיקולים זרים כמו הגנה עצמית.
ההרכב "שמאלני"? לא באמת
האירוניה היא שאם בג"ץ היה פועל מתוך הגנה עצמית, לנתניהו אולי באמת היתה סיבה להיבהל ולצייצניו היו טיעונים קצת יותר מבוססים נגד בית המשפט. בג"ץ שרוצה להגן על עצמו מפני תוקפים אופורטוניסטיים כנתניהו היה מנצל כל הזדמנות כדי לחסל את סיכוייו לכהן כראש ממשלה. הוא היה נתלה בכל סעיף עמום בחוק כדי לסמן לו את הדרך החוצה. בג"ץ שכזה, למעשה, בכלל לא היה נותן לנתניהו להגיע לדיון שהתקיים היום; הוא היה פוסל אותו עוד בשלב הגשת המועמדות.
אבל זה איננו בג"ץ. בג"ץ כבר מזמן איננו מקדשו של אהרן ברק. ההרכב ה"שמאלני" שמתסיס את הימין כולל בקושי שניים וחצי אקטיביסטים מובהקים. בג"ץ עשוי להתערב בהסכם הקואליציוני הרקוב שרומס בגסות את חוקי היסוד של מדינת ישראל (זו לא תהיה עילה אמיתית לבחירות, אך זה יהיה תירוץ עבור נתניהו אם ירצה בכך – או שגנץ שוב ייאלץ להתקפל מדרישותיו), אבל הסיכוי שיתערב בלקונה על כשירות ראש הממשלה נמוך. הסיכוי שישתמש בזה לצורך ניסוח אמירה מוסרית מהדהדת על שיקול הדעת המפוקפק של המחוקק או על חוסר כשירותו להציב רסנים על עצמו (כפי שאפשר לראות בכל פעם שהח"כים מצביעים על העלאת שכרם) אפסי.
זו תהיה, כנראה, ההכרעה העניינית הנכונה, דומה לזו שקיבל היועמ"ש מנדלבליט (שבאורח פלא עדיין נחשב למי שמבקש להפיל את נתניהו – וכמו בג"ץ, מסרב משום מה לנקוט בפעולות הפשוטות ביותר לשם כך). הרעיון שבג"ץ ישמש כמשטרת המוסר של הפוליטיקה הישראלית המבאישה הוא תקוות שווא.
אם כך יקרה, המשפטנים המשוקצים מבית המשפט העליון וממשרד היועמ"ש ילכו בדרך שבה פסעו פוליטיקאים רבים לפניהם, משאול מופז ועד בני גנץ: הם יכשירו לנתניהו את הממשלה – והוא ימשיך בניסיונותיו להיפרע מהם בתום השימוש.