"בסופו של דבר, הקהל כולו מתחלק לשני חלקים בלבד: טובים ורעים. נאורים וחשוכים. ראש מול בטן. הומו סאפיינס מול הומו קישקעס. עם הקישקעס אין לי שיג ושיח. שפתנו שונה. לכן האמור להלן מופנה רק אל הסאפיינס… מצבם של החשוכים קל. אין זה משנה כלל בעבור מי יצביעו. מועמדיהם כולם אותו דבר: סמוטריצ'ים… ההבדלים ביניהם הם רק עניין של נימוסין והליכות". כך כתב השבוע ב. מיכאל בטורו ב"הארץ", תחת הכותרת הכי שמאלנית שקראתי בחיים שלי, "הבה נשלים עם תבוסתנו ונצביע על פי מצפוננו" (אולי חוץ מהכותרת "פרופסור סנייפ הוא ג'נדרקוויר, בואו נתאבד" למאמר שפרסם אחיו הקיצוני, ג. מיכאל).

כמה קל זה, בטח, לראות את העולם ככה. יש רעים וטובים, ואני בקבוצת הטובים. יש שתי בחירות: הבחירה שלי, והבחירה הלא רציונלית. כל כך מרגיע. חיים בלי ספקות, קיום ללא התלבטות, עולם שבו אתה הוא ההומו סאפיינס (טיפ של גברים אשכנזים: שלב רפרנס "מדעי" באופן שרירותי כדי להפגין עליונות אינטלקטואלית), ומי שבצד השני הוא, ובכן, משהו אחר. יצור רגשי, שבניגוד אליך מסיק מסקנות שלא בעזרת ההיגיון, אלא בצורה רגשית. 

רק שנשאלת השאלה - מה הטעם? מה הטעם בפוליטיקה, בדיון, בתקשורת, אם כל מי שבצד השני - כולם! - באופן גורף, הם לא ברי שיח? בכלל, מה הטעם בדמוקרטיה? אם יש צד אחד תבוני וצד שני שאין שום סיכוי לשכנע אותו כי הוא מורכב מחבורה של סתומים, למה לתת לסתומים אפשרות לשלוט?

אני מתאבסס על הטור הזה של ב. מיכאל כי בעיניי הוא מייצג את הגישה שמובילה אותנו למערכת בחירות רביעית, עם אופציה לחמישית. ואני יודע מה אתם חושבים עכשיו. "הסיבה שאנחנו במערכת בחירות רביעית בואכה חמישית היא האינטרסים המשפטיים של ביבי, מה זה ג'נדרקוויר", וכמובן שאתם צודקים. אבל זאת רק חצי מהתשובה; כי אנחנו חייבים לשאול את עצמנו למה הטיעון הכל כך משכנע הזה פשוט לא מצליח לשכנע. למה מה שלחלקנו ברור כשמש, לחלקנו האחר פשוט לא משנה בכלום. והתשובה המתנשאת "הומו קישקעס" (שזה, כמו שאומרים, הכינוי שלי בגריינדר) היא קלה מדי, ולא באמת מסבירה את המצב.

בכל דבר אפשר למצוא משהו רע אם מתאמצים 

הטור הזה הוא הראשון בסדרה שכתבתי בבית קפה. אחרי שנה שבה כתבתי במשרד ביתי משעמם, ריק, בודד - לצאת החוצה עם אייפד ולכתוב זה חלום, אבל אפשר גם למצוא בזה משהו רע אם ממש מתאמצים: שולחן לידי יושבות שתי תיכוניסטיות ומתכוננות לבגרות בתנ"ך. הן מדברות בקול רם על דוד ושאול כאילו הם מהשכבה. אני מתגעגע הביתה.

הסיבה שאני בכלל יכול לשבת בבית קפה ולכתוב, כמובן, היא ההצלחה המסחררת של מבצע החיסונים. השבוע הפודקאסט האולטרה פופולארי של הניו-יורק טיימס, "The Daily", הקדיש פרק שלם להישג הישראלי, שיוחס שם באופן חד משמעי לראש הממשלה בנימין נתניהו. איך אפשר שלא, אחרי שאפילו מנכ"ל פייזר סיפר השבוע על האובססיה של ביבי לדבר. אחרי שנה של סגרים ותחלואה, ההצלחה של ביבי היא חלום, אבל אפשר גם למצוא בזה משהו רע אם ממש מתאמצים: יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", למשל, צייץ השבוע "‏אפילו ארה"ב הענקית תחוסן עד סוף מאי. אז על מה הגאווה הגדולה? שהרווחנו חודשיים? זה מכסה על אלפי המתים המיותרים, הפגיעה האנושה בכלכלה והניהול הפוליטי של הקורונה?".

יום אחד של סגר מיותר? מחדל. חודשיים של חופש מקורונה? "מה הגאווה הגדולה". אין מורכבות, אין גם וגם, אין "נכשל ב-X והצליח ב-Y". ביבי הוא רע, נקודה. וזה לא חדש, וזה לא מעכשיו, וזה לא אנקדוטלי, וזה לא מהקורונה, וזה לא מהשחיתות. זאת הגישה משנת 96' ועד היום. ושיהיה ברור - אני לא מרחם על ביבי. הוא לא זה שסובל מההשטחה הזאת בגישה אליו, הוא המרוויח העיקרי ממנה. כי כל עוד השיח כלפי המצביעים של ביבי הוא שאין מה לדבר איתם, והשיח כלפי ביבי הוא שמדובר בראש ממשלה כושל גם כשזה בבירור לא המצב, זה הופך את נתניהו לחסין מביקורת.

 זה לא היעדר אינטליגנציה, זה ניוון

אנחנו מגיעים לסבב בחירות רביעי. זהו. זה קורה. עוד כמה ימים תעבור עלינו שוב החוויה המוזרה הזאת, של לבקר בבית ספר שלא למדת בו. זה פשוט מרגיש מעוות. באולפנים כבר מדברים על בחירות חמישיות, ואנחנו ממשיכים להישאר בלופ הזה כל עוד הבחירות הן מאבק בין שני שבטים שכל אחד מהם בטוח שהשני לא כשיר לנהל את המדינה. תקראו לזה איך שאתם רוצים: ישראל הראשונה והשנייה, אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים, הומו סאפיינס וקישקעס. יש לנו את האפשרות להמשיך במצב הזה, בו כל אחד מהצדדים בטוח שהוא בבני האור שנלחמים מול בני החושך, או שיש לנו את האפשרות להבין ששני הצדדים רוצים, בסך הכל, דברים מאוד דומים. יש ויכוחים ומחלוקות, גם מהותיות, אבל אם מערכת הבחירות הרביעית לימדה אותנו משהו, זה שגם על המחלוקות המהותיות ביותר אפשר להתפשר.

הנה רשימה של אנשים שלא רוצים שנצליח להתעלות מעל התפיסה השבטית: פוליטיקאים, אילי תקשורת, יועצים, כל האנשים מעל גיל 60, החמאס, רוסיה, מארק צוקרברג. מי כן? כל הילדים שלכם בערך. וכן, גם אני חושב שביבי לא כשיר להיות ראש ממשלה. אמרתי את זה מיליון פעם בערך. אבל אני חושב שבדמוקרטיה יש לך אחריות לרמת הטיעונים שלך, ורמת הטיעונים של מי שחושבים כמוני היא לא בשמיים. זה לא בגלל היעדר אינטליגנציה, זה לא בגלל שחסרים טיעונים - זה בגלל ניוון שנוצר מהאשליה שאין סיבה להתאמץ. ויש סיבה להתאמץ. מקווה שעד בחירות 539 נבין אותה.