עוד שבוע של בחירות, עוד שבוע שבו הכל מתרחק מהיגיון וקוהרנטיות ומתקרב לעבר "חברת הכנסת אפרת רייטן". גילוי נאות לפני שאתחיל: רייטן מכהנת בתפקיד יו"ר ועדת הכשירות במכבי שירותי בריאות, קופת החולים בה אני מבוטח. ועכשיו, כשהסרנו את החשש לניגוד עניינים, אציין שאין לי, חלילה, משהו נגד אפרת רייטן. היא בבירור אדם אכפתי עם רקורד מרשים: עורכת דין במשרד מהגדולים בארץ ובעברה ממלאת מקום ראש עיר ערוץ הילדים והאחראית על התשתיות העירוניות. אבל אני רק אומר שיש סיבה שההתפתחות העלילתית האולטרה-בלתי-צפויה הזאת לא הופיעה בסבב הבחירות הראשון. נדרשנו למצות ארבע מערכות בחירות, ועכשיו, כדי שאנשים יתעניינו, המציאות הגרילה את "חברת הכנסת אפרת רייטן". בדיוק כמו שאפשר לצפות שעוד חמישה-שישה סבבים יגיע "יו"ר מרצ הצבע כחול" או "חבר הכנסת הקונספט של זמן". מדובר במגמה שיש להיערך אליה, זה הכל.

בשם הגיוון

וחוץ מריענון, צריך גם גיוון. אולי לכך התכוון מוסי רז ממרצ כשצייץ ״מפלגת שמאל חייבת לפחות שליש ערבים, שוויון מגדרי ולפחות להט"ב אחד. יש מפלגה כזו. מרצ״. אמירה נועזת כשהיא מגיעה מהמזרחי היחיד בעשירייה של המפלגה!

ייצוג זה חשוב – אבל כאמצעי ולא כמטרה. אם אתה מגדיר את חברי הכנסת ברשימה שלך רק על פי הזהות המגדרית/אתנית שלהם, כסעיף במכסה, אפילו בלי לציין את שמם, אתה מונע מהם כל הגדרה אישית אינדיבידואלית, ובזאת מגשים אחד לאחד את ההגדרה של גזענות. הפכת את עיסאווי פריג׳ ל״הערבי״ ובכך יישרת קו עם בן גביר והקו-קלוקס-קלאן. עבודה טובה אחי. הישג שרק רשימה מגוונת יכולה הייתה להביא.

אגב, מוסי, איך הגעת ל״שליש ערבים״? למה רק להט״ב אחד? פשוט לקחת את הרשימה של מרצ וגזרת ממנה נוסחה מחייבת. זה לא אומר שזאת בהכרח הדרך הנכונה. אם מיקי זוהר יצייץ שברשימת הליכוד יש ״1/30 דרוזי״, האם זה יהיה מספר הזהב?

סכנה לציבור

בלוויה שנערכה לאחמד חיג'אזי, האזרח החף מפשע שנורה למוות בחילופי אש בין המשטרה לעבריינים בטמרה, השתתפו כ-10,000 איש, במה שהפך למחאת ענק כנגד אוזלת היד של המשטרה והפקרת הציבור הערבי בארץ. הסיקור התקשורתי החיובי יחסית שהלוויה מפרת-ההנחיות הזאת קיבלה, לעומת ההלוויה החרדית בירושלים בתחילת השבוע, צרם להרבה אנשים. יאיר שרקי, שאני תמיד נהנה מהפרשנויות החכמות שלו בקול רם כדי שכולם יראו כמה אני נאור וליברלי, כתב למשל בטוויטר ש״הפער בסיקור שתי הלוויות המוניות, בהפרש של יומיים, בלתי ניתן להסבר״.

זה כנראה נכון, ומשקף גם את ההבדל בהלך הרוח הציבורי כלפי שתי ההפרות, מה שהוביל אותי לשאול בכנות למה באמת אנחנו מתייחסים אליהן שונה? האם זה בגלל שנאת חרדים, והעובדה שסימׇנו אותם כאחראים היחידים למגפה, ולכן אנחנו מטפחים את הנרטיב הזה ומתעלמים מתמונות שמאיימות עליו? זה בוודאי חלק מהעניין.

אבל עדיין – יש הבדל, וההבדל הוא הסכנה. האזרחים הערבים יצאו להפגין, ולא בפעם הראשונה, כנגד סכנה אמיתית שהיא חלק מהחיים שלהם. ואפשר להתווכח לגבי מה יותר מסוכן – הקורונה או כמויות הנשק הבלתי מפוקח במגזר – אבל הרבה יותר קשה לשפוט אדם שמדרג את הסכנות שהוא חשוף אליהן מאשר אדם שמסכן את עצמו כדי ללכת ללוויה המונית.

אולי אני אומר את זה בתור מי שלא מבין עד הסוף את החשיבות של הלוויות בעולם החרדי. אולי זה גם לא משנה, כי צריך לאכוף כאן וכאן. אבל בחייאת, אל תגידו שזה אותו הדבר.

רק ליברמן מבין ערבים

אפרופו ערבים (שזה, אגב, הטעם הכי טוב של אפרופו בפער), ח״כ אביגדור ליברמן התראיין השבוע אצל יונית לוי ועמית סגל לראיון ה״זה האופי החדש שלי עכשיו״ הדו-שנתי שלו. מה הוא יהיה הפעם? שאלתי את עצמי. דמוקרט? פשיסט? פאנקיסט? מתנגד חיסונים? נערת קיי-פופ? לא הייתי צריך להמשיך לנחש הרבה, כי הריאיון התחיל, ואיתו הגילוי שהאלים הטובים החליטו על ״שונא חרדים״. זה לא דבר מאוד חדש אצל ליברמן, אבל הוא כן הגיע הפעם עם קמצוץ של ״מפויס עם ערבים״. הבעיה שלו עם המפלגה המשותפת, מסתבר, היא לא שהם מחבלים, בוגדים, גיס חמישי; זה ליברמן הישן של 2016, בתקופה שהוא עוד היה גזען ושמע ״התקווה 6״. הבעיה של ליברמן עכשיו היא שהמפלגה המשותפת ״פועלת נגד האינטרס של ערביי ישראל״. איך? ״כשהם מצביעים נגד הסכם שלום עם המפרציות, הם פוגעים באינטרס של ערביי ישראל״. אתם קולטים? אביגדור ליברמן, שהביא לעולם את ״בלי נאמנות אין אזרחות״, ״רק ליברמן מבין ערבית״ ו״עונש מוות למחבלים״, כועס על הערבים כי הם לא מספיק אוהבים ערבים. זה מה שמטריף אותו.

איבדנו כיוון

אבל ליברמן כידוע לא היה הראשון בשרשרת המוזרה הזאת של הלגיטימציה לערבים. מי שהתחיל אותה הוא ביבי, בסיבוב ההופעות שלו בכפרים הערביים, כשהוא מחפש קולות ומבהיר כמה הוא פשוט דפוק על ערבים. מחורפן עליהם. ביבי אוהב ערבים יותר מעומר אדם. עכשיו, אני כמובן מברך על כך, כן? אבל שווה לשים לב למשהו מעניין: אשכרה אין יותר ימין ושמאל. מה מגדיר אידאולוגית את המחנות האלה? אם אני מצביע לימין, אני מצביע למחנה שעושה שלום עם ערבים, שמאפשר לחמאס לקבל מיליוני דולרים מקטאר כדי לשמור על שקט יחסי, ושמתחייב להעביר מיליארדי שקלים לערביי ישראל. אם אני מצביע לשמאל, אני מצביע למחנה עם הגנרלים, ליאיר לפיד שאמר שבכל מה שקשור לעזה הוא יותר ימני מהממשלה הכי ימנית שאי פעם הייתה. אם אני מצביע ימין, אני מצביע לממשלה שהביאה את כל צמרת האוצר להתפטר במחאה על המדיניות הסוציאליסטית של הזרמת כסף לאזרחים. אם אני מצביע לשמאל, אני בוחר ביש עתיד, מפלגה ששר האוצר מטעמה קיצץ בקצבאות הילדים ושהקפיטליזם הוא נר לרגליה.

זו המציאות הפוליטית פה: בשולי המחנות יש מפלגות עם אידאולוגיה עמוקה ובלתי מתפשרת אבל כזו שהן לא מצליחות להוציא לפועל, ובלב המפה הפוליטית יש מפלגות שדורשות כוח לשם כוח ולא יודעות בעצמן מה ההבדלים בין אחת לשנייה. ברוכה הבאה, אפרת רייטן. שיהיה לך בהצלחה.