בכיתה של בתי מיכאלה החליטו להכין פרויקט שנקרא "שנת בת המצווה שלי". הוא כולל את הפעילויות הבאות:
נובמבר: הבנות מציירות גרפיטי, צלמת מצלמת אותן, ברכות אישיות ומתנות זהות.
דצמבר: סדנאות חיבור בין אימהות לבנות במשך שש שעות.
ינואר: פעילות התנדבותית משותפת (משום מה דווקא החלק הזה עוד לא סגור).
פברואר: סדנת סטיילינג לנערות - דימוי גוף חיובי, איך להתלבש באופן שיחמיא לך, לא ליפול לטרנדים, חשוף מדי, קצר מדי, מאופר מדי, איך להרגיש אופנתית.
מרץ-אפריל: "בארץ אהבתי" - טיול מאורגן בארץ במסלול שמלווה בכתב חידה.
אפריל: מסיבת בת המצווה. לפני זה - מייקאובר, איפור, לק, תסרוקות וצילומים.
מאי: מפגש מסכם של כל הפארסה הזו.
עלות למשפחה: 2500 ש"ח.
אני אמנם גרה בכפר סבא, כלומר באזור השרון שבו חיים בעיקר אנשים במעמד סוציו-אקונומי לא נמוך. אבל כבר כמה ימים שאני מתהפכת עם המידע הזה, מרגישה שמדובר בפרויקט בו כל משפחה שלא תוכל לעמוד בדבר הזה משאירה אוטומטית את הילדה מחוץ למעגל.
כשכתבתי את דעתי בווטסאפ של האימהות, פתאום מישהי אמרה שהסכום כבד לה מאוד. אז הסתבר שכל מי שלא יוכל לעמוד בזה יצטרך לדבר עם אחת האימהות האחרות. אני מודה שגם בלי קשר לכסף אני לא לגמרי מתחברת לחלק מהדברים בתכנית, ולא מבינה את ההילולה סביב יום הולדת.
דיברתי עם אמא אחת בטלפון, והיא אמרה לי חד-משמעית שהיא מרגישה מאוד לא נוח עם מסיבתיות היתר הזו. יום הולדת, הכל טוב ויפה, אבל מה קרה? אמא נוספת התקשרה להגיד שהיא בכלל עובדת כל יום ואין לה מושג מה היא אמורה לעשות: לקחת חופשה כל פעם שחוגגים יום בחודש? אמא נוספת אמרה שהפרויקט כבד עליה מבחינה כלכלית ושהיא לא חושבת שתעמוד בזה. עוד אמא אמרה שהבת שלה מדברת איתה על בת המצווה כבר מתחילת השנה ("לא תעשי לי כמו כולן?") והיא באמת לא יודעת מה לעשות. היא תתאמץ ותתכווץ כדי לא לאכזב את הילדה.
האם להיראות אחרת זה לא חלק מהתפקיד שלנו? האם לא מתפקידנו להראות שלמרות שהנורמה היא בת מצווש עם נצנצים והוצאות של אלפי שקלים, אפשר גם לעשות אחרת? שאפשר לעשות פעילות יחד, מגבשת וערכית? הרעיון מקסים, וזה אמור היה להיות לעשות מסיבה משותפת להקלה ברמה הכלכלית. איך זה הפך להילולה רבתי?
כל הסיפור הזה מכעיס ומעציב אותי. הערך היחיד שניתן ללמוד ממנו הוא שהכסף קובע, שיותר קל לנו להיות עבדים מאשר להביע דעה, שאנחנו נתונים ללחץ חברתי תמיד ותמיד אסור לשתוק. אני ממש מרגישה בין הפטיש לסדן, במלחמה בין הערכים האישיים שלי לבין הרצון לראות את הבת שלי כחלק מהכלל. אין לי מושג מה אעשה.