ב-11 במאי 2010, אני והבנות שלי התארחנו אצל אחותי הגדולה שגרה בבית מגניב עם גינה ענקית באלפי מנשה. כמו תמיד, הוצאנו את המנגל ועשינו על האש, עם חלקי עופות הניצלים על הרשת וכל הטקס.
המחשבה להפסיק לאכול חיות קוננה בי מזה זמן מה. יום קודם לכן עוד ישבנו, בן זוגי ואני, במסעדת המבורגרים, כשאצלי בלחמנייה תינוק טחון בצורת טלה, ואצל ערן תינוק טחון אחר בצורת עגל. בשלב הזה כבר צפיתי בסרטוני שחיטה; לא יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור – כבר שמעתי את הצרחות, כבר הרגשתי את הפחד, וכבר הבנתי שהעובדה שכל כך לא נעים לי לראות את זה מעידה רק על דבר אחד – אני עושה משהו מאוד לא בסדר. ועדיין, עוד לא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה. אהבתי בשר, זה היה טעים לי ואצלנו במשפחה מדובר היה בהנאה גדולה. סיימנו לאכול. הסתכלתי על ערן, הוא הסתכל עלי, ושנינו הבנו את האמת מבלי להוציא מילה.
המנגל אצל אחותי נמשך, כשאני נהנית מריח הבשר הנצלה על האש שכל כך אהבתי בזמנו. פתאום גילבוע, בתי הקטנה (אז עדיין תינוקת), נעמדה על כיסא פלסטיק הפוך. עוד לא הספקתי להגיע אליה והיא כבר עפה קדימה, ובעודה מתרוממת הבחנתי שהמצח שלה פעור לחלוטין, הבשר חשוף וכל פניה מלאים בדם.
אחותי הגדולה ואני לא איבדנו את העשתונות. מיד לקחנו מגבת נקייה ורצנו למרפאה. אחרי שהרופאה שלחה אותנו לרחוץ את הפצע בבית כדי שתסכים לקבל אותנו, התקשרתי לרופא ילדים אחר, שאמר לנו להגיע מיד ותפר לה את הפצע. לגילבוע נשארה צלקת באותו מקום. היא לא אוהבת אותה, אבל אני תמיד אומרת לה שהיא כמו הארי פוטר – כולה קסם.
היום הזה היה היום האחרון בו אכלתי בעלי חיים. מאותו יום והלאה החלטתי שלא אלעס יותר גופות של אומללים ומסכנים. כמו הצלקת על מצחה של גילבוע, כך נשארה גם צלקת על ליבי; צלקת של כאב הנובעת מכך שלקחתי חלק בסבל של אחרים כל כך הרבה שנים, ומכך שלקח לי עוד מספר חודשים עד שהפכתי להיות שלמה בגוף ובנפש ועברתי לטבעונות. צלקת של התפכחות.
הטור היום מוקדש לבנות שלי, לקסם שלי, ליום האהבה שהוא כולו בשבילן מבחינתי. הן הסיבה שאני עושה את כל מה שאני עושה; פשוט כי מגיע להן עולם טוב יותר לחיות בו.
