כמה חברי כנסת יש בישראל?
מי שחושב שהתשובה היא "120" - טועה. אם נרצה לדייק, נאמר כך: על הנייר, בכנסת ישראל אמנם מכהנים 120 חברי כנסת, אולם בפועל מכהנים בערך 90.
כ-30 מחוקקים - רבע מחברי הכנסת - כמעט לא מצליחים להגיע לכנסת. כאשר הם מגיעים, בדרך כלל מטרת הביקור היא רק להצביע בחטף ואז לשוב לעבודתם מחוץ לכנסת. רוב הזמן הם לא משתתפים בדיוני הוועדות, לא מגישים הצעות חוק פרטיות, ולשכותיהם עומדות שוממות רוב ימות השנה.
נשמע מכעיס? מקומם? כיצד ייתכן שרבע מחברי הכנסת לא ממש נמצאים בכנסת? אולי תופתעו לשמוע, אבל למרות שאנו "מלשינים" כך בגלוי על עמיתינו למשכן, אנו חושבים שיש להם דווקא סיבה מצוינת ומוצדקת לכך: הם עובדים בממשלה. זאת הבעיה: במדינת ישראל אין הפרדת רשויות משום שרבע מחברי הרשות המחוקקת הם שרים וסגני שרים ברשות המבצעת.
המציאות הזאת גרועה לכולם - לכנסת, לממשלה, לדמוקרטיה ולציבור הישראלי. היא גרועה לממשלה, כי במדינה מתוקנת שרי הממשלה צריכים להפנות את כל מרצם וזמנם לעבודה המקצועית במשרדי הממשלה כקובעי מדיניות. היא גרועה לכנסת, כי רבע מחבריה תופסים כיסא ריק (דמיינו כיצד היה נראה עסק שרבע מעובדיו אינם מגיעים לעבודה באופן קבוע מבלי שאפשר להחליפם). היא גרועה לדמוקרטיה, כי חבר ממשלה שהוא גם ח"כ חובש גם את כובע "המפקח" וגם את כובע "המפוקח" – דבר שחותר תחת עקרון הפרדת הרשויות.
ובעיקר, המציאות זאת גרועה לציבור הישראלי, משום שהציבור ראוי ל-120 מחוקקים שעובדים עבורו ומייצגים אותו במשרה מלאה ולא כעיסוק צדדי. הנה נתון מפתיע שרבים בציבור אינם מכירים: כנסת ישראל כיום היא בין הפרלמנטים הקטנים ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה, גם מבלי לנכות את 30 הכיסאות הריקים. הנה עוד נתון מעניין: ברוב מדינות העולם חברי פרלמנט מכהנים כחברים קבועים בוועדה אחת או שתיים (מה שמאפשר להם כמובן להתעמק ולהתמקצע בתחומי עיסוקם). בכנסת שלנו, לעומת זאת, חברי כנסת מכהנים בארבע, חמש או שש ועדות, ובלית ברירה הופכים למכונות הצבעה אוטומטיות שמתרוצצות בין כמה דיונים במקביל, בזמן ש-30 מעמיתיהם הנפקדים לא נמצאים באף ועדה.
מטרת "החוק הנורבגי" שהנחנו על שולחן הכנסת בשבוע שעבר היא לפתור בדיוק את הבעיה הזאת. כפי שאפשר להבין משמו, לא מדובר ברעיון מקורי שלנו - הפטנט יובא בהצלחה מנורבגיה לדמוקרטיות רבות בעולם ובהן צרפת, הולנד, שבדיה ופורטוגל. החוק מבוסס על עקרון הפרדת הרשויות ומחייב את נבחרי הציבור להחליט לאן פניהם מועדות: לפרלמנט או לממשלה. שרים יחויבו להתפטר מהכנסת לאחר השבעתם, וכך יתאפשר לבאים ולבאות בתור ברשימותיהם להיכנס לכנסת כח"כים במשרה מלאה. רק אם כהונת השר תסתיים בטרם עת הוא יהיה רשאי לחזור לכהן בכנסת במקום הח"כ שהחליף אותו.
בתוך עמנו אנו חיים, ולכן אנו מבינים ששיח שעוסק במעמד הכנסת ושיפור עבודתה אינו מאוד פופולרי בימינו. שיח כזה נתקל לעיתים קרובות בחומה גבוהה של ציניות וזלזול מסוג "הנה שוב חברי הכנסת מתעסקים בעצמם", "גם ככה הם לא עושים כלום", "ממילא כולם ליצנים". אי אפשר להתעלם מכך שמעמד הכנסת אכן הידרדר בשנים האחרונות, והאשמה בחלקה מוטלת על מיעוט מקרבנו שעסוק בכותרות במקום בקידום אג'נדה. אך האשמה בחלקה מוטלת גם על התקשורת, שתמיד תעדיף לסקר עוד פרובוקציה רכילותית מאשר לתת זמן מסך לדיון משמעותי ולתהליכי עומק בוועדות (עם היד על הלב - מתי בפעם האחרונה צפיתם בדיון באחת מוועדות הכנסת?).
מול הטיעונים הפופוליסטיים ומול אלה שרוצים כנסת מסורסת וחלשה, האמת חייבת להיאמר: אסור שכנסת ישראל תהיה חותמת גומי או סידור עבודה צדדי לשרי הממשלה. הכנסת היא המוסד החשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית. אם היא אינה מתפקדת - כל מערכות השלטון (ובראשן הממשלה) נמצאות בסכנת קריסה. האינטרס הציבורי המובהק הוא שחברי הכנסת יהיו עצמאיים, מקצוענים, שולטים בחומר, נוכחים בתפקידם ומחויבים בכל מאת האחוזים לייצוג האוכלוסייה שבחרה אותם מול רשויות השלטון.
במציאות הישראלית קיימות הרבה סוגיות נפיצות ושנויות במחלוקת (כולל, כמובן, בין שנינו, שנמצאים משני צדי המתרס הפוליטי). הרבה נושאים חשובים לכודים במתח הנצחי בין הקואליציה לאופוזיציה. דווקא בשל כך, היכולת להתכנס סביב הסכמה חוצת-מפלגות שהדמוקרטיה הישראלית חייבת כנסת יותר חזקה ועצמאית היא משב רוח מרענן של אופטימיות.
אנו רואים בכך שליחות ומוכנים להניח בצד מחלוקות פוליטיות בינינו כדי להגשים את החזון הזה. נמשיך לעבוד כדי שהחוק הנורבגי יעשה עלייה ושבכנסת ישראל הבאה לא יהיו 30 כיסאות ריקים.
דוד ביטן הוא חבר כנסת מטעם סיעת הליכוד, יו"ר הקואליציה ויו"ר הסיעה בכנסת. יואל חסון הוא חבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני וסגן יו"ר הכנסת