רובנו נוטים להפריד בין רגש הרחמים והחמלה הטבוע בנו כאשר אנו עדים למעשה נפשע המתבצע מול עינינו, אז החמלה הטבועה בנו מניעה אותנו באופן כמעט אוטומטי לפעולה או למחאה, לבין מציאות הנראית רחוקה מאיתנו. כשאנחנו שומעים על מעשים נפשעים שמתרחשים אי שם במסתרים, הרחק, או לפחות לא מול עינינו, הרבה יותר קל לרובנו לנקוט במדיניות בת היענה: לא ראינו, לא שמענו, לא קשור אלינו. אבל התנהגות זו מנוגדת למוסר היהודי ולחובת החמלה והרחמים לכל נפש חיה באשר היא, בפרט כאשר יש לנו דרך להשפיע על כך. הדבר נכון כפליים כאשר יש לנו שותפות עקיפה בגרימת העוול והרוע.
כולנו מזועזעים ממראות הטבח המחרידים המגיעים אלינו משכנתנו סוריה, שם נרצחים מדי יום אזרחים וילדים חפים מפשע. אין אדם רגיש ואנושי, ובפרט אנחנו כיהודים שחווינו סבל ורדיפות אינספור, שאיננו מתחלחל לנוכח ההרג והפשעים המתרחשים שם. אך קל לנו גם להסיח מכך את דעתנו, משום שאנו יודעים שאין לנו כל דרך, כאנשים פרטיים, להשפיע על מה שקורה "שם".
אך מה יקרה אם נדע שלנו באופן אישי יש חלק ביצירת רוע ופשע? האם גם אז נשתוק? האם לא נניע את עצמנו לפעולה, או לפחות למחאה קטנה, כדי לנסות למנוע את העוול שנוצר ישירות באשמתנו? לי אין לי ספק שאם נהיה מודעים לכך, נבחר לעשות משהו בעניין.
מפגיעה בחיות לפגיעה בבני אדם
כמה מצער לגלות שרובנו למעשה שותפים בעקיפין לעוול נורא – גרימת צער בעלי חיים בהיקפים מזעזעים, שלא היו כמותם בדורות קודמים, כאן במדינת ישראל. זה קורה, לא מתוך כוונה רעה, כשאנו צורכים תרנגולות או ביצים. כדי להגדיל את התפוקה, תעשיית הביצים הרגילה עברה לשיטות "פס ייצור" נורא של אכזריות ורשע כלפי בעלי חיים אומללים: אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה מושמדים בשיטות אכזריות; המקור של האפרוחים החיים נחתך; תרנגולות שחיות בצפיפות נוראה בתוך הפרשותיהן או בכלובים שבהן הן אינן יכולות אפילו למתוח כנפיים; עגלים שלא מאפשרים להם לזוז כדי שבשרם יישאר רך; עצמות שנשברות בדחיסה לכלובי ההובלה מעל ומעבר לצפיפות מתקבלת על הדעת; ועוד ועוד.
אנחנו אמנם לא רואים את הדברים האלה, אבל רובנו למעשה שותפים פעילים להם. לכן, המינימום שעלינו לעשות זה לומר בקול ברור שאנו סולדים מהאכזריות הזאת, ושלא נשלים עם מעשים נפשעים אלו. שאם תעשיית המזון לא תשנה את דרכיה ביחס לבעלי החיים, יהיה על כולנו לשקול לפגוע בכיסה במחאת צרכנים חברתית הומנית.
נאמר בתורה ובחז"ל "ורחמיו על כל מעשיו" – מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מהשמיים. כי האכזריות כלפי בעלי החיים או אי מניעת פשע כנגדם, מובילה בסופו של דבר להרגל לחוסר מוסריות ואף לאכזריות גם כלפי בני האדם. מי שיש לו מעט תבונה בליבו, מבין את הקשר ואת ההידרדרות המוסרית שלנו כחברה, שמתחילה בדברים הקטנים הללו ומגיעה בהמשך לתהומות של פשע שכולנו שומעים בחדשות, ולא מבינים כיצד כחברה נתנו להם לקרות.
די להרעבת התרנגולות
כעת עומד על הפרק נושא הרעבת התרנגולות והקמת כלובי סוללה חדשים. אנו רוצים למנוע, ולכל הפחות לצמצם, את הסבל הנורא הזה של התרנגולות בתעשייה, שאנו עצמנו שותפים לה. נאמר בתורה, ואנו גם מזכירים זאת מספר פעמים ביום ב"קריאת שמע ישראל", הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". לומדים מכך חז"ל את החובה לספק מזון לבעלי החיים עוד בטרם נאכל בעצמנו. המדובר כמובן גם על בעלי החיים שאנו משתמשים בהם לחקלאות, וכן אמרו חז"ל "אין אדם רשאי לקחת בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות" (תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ד', הלכה ח'). בוודאי שאסור מבחינה יהודית ומוסרית להרעיב במכוון לשבועיים בעלי חיים שאנחנו משתמשים בהם למזון.
אני קורא מכאן לשרים הנכבדים, אזרו אומץ ואל תיכנעו ללוביסטים ולאינטרסנטים למיניהם שלא אכפת להם מצער בעלי החיים אלא רק משורת הרווח. קבלו את עמדת המשרד להגנת הסביבה שתומך בהתחשבות בסיסית בכך שהתרנגולות הם יצורים חיים ולא מכונות הטלה, ודחו בבקשה את עמדת משרד החקלאות שמתעקש להנציח התעללות מיותרת. זה המעט שניתן לעשות כעת, כבני אדם אנושיים וכיהודים מוסריים המחויבים לצו המצפון – למנוע את צער בעלי החיים.
יהודה שיין הוא יו"ר ארגון "בחמלה" – חרדים מתנדבים למען החיות