משל הודי עתיק מתאר שישה עיוורים שיצאו לטיול ונתקלו בדרכם בפיל. מכיוון שאיש מאנשי הכפר לא פגש פיל מעולם, הם החליטו למשש אותו כדי שיוכלו לספר עליו. אלא שהשישה לא מצליחים להסכים כיצד נראה הפיל: אחד מהם, שמישש את חזהו, אמר שהוא מזכיר קיר גדול ועבה. אחר, שמישש את החדק, טען שהוא מזכיר נחש ענקי. שלישי, שמישש את האוזניים, השווה אותו לעלה שעשוי מצמר. וכן הלאה וכן הלאה.
בחודשים האחרונים, ככל ששגרת הקורונה מתמשכת, הדרך שבה אנחנו מתבוננים עליה מזכירה את הפיל. יש מי שמסתכלים קודם כל על ההשלכות הבריאותיות של המגיפה: מספר החולים, המתים, התפוסה בבתי החולים. יש מי ששמים דגש על ההשלכות הכלכליות החמורות שלה. אחרים מודאגים מההצדקה שהיא נותנת לפגוע בזכויות האזרח, כמו בפרשת האיכונים. יש מי שחוששים מנזקיה הנפשיים. ויש מי שעדיין מתקשים להתרגל לשגרה החדשה והמצומצמת: אמנם זה כבר לא בידוד חברתי כמו בימי הסגר (שבתקווה לא יחזרו), אבל זאת שגרה בלי חו"ל, בלי קולנוע, בלי אצטדיונים ואולמות כדורסל, בלי יותר מדי חיבוקים ונשיקות, ועם מסכות.
ויש תחושה עמוקה, שקשה יותר להצביע עליה, אבל שרבים מאיתנו מרגישים עכשיו. הלב של הפיל, אם תרצו. זו התחושה שמשהו בסיסי בחיים האלה התפרק. שהמגפה לקחה את כל מה שנותן לנו תחושת שייכות ומשמעות, שמה בבלנדר והשאירה לנו גרסה מוזרה ומדוללת של מי שהיינו קודם. היכולת לראות את עצמנו דרך עיני אנשים אחרים, לעצב את זהותנו דרך שורה של נקודות ייחוס, הצטמצמה פלאים. עכשיו, חצי שנה מאז שהקורונה נחתה בישראל, הגיע הזמן שנשאל את השאלה הנצחית של ניר וגלי: מי אני? מה אני?
עבודה? בערך. חברים? בערך
קחו לדוגמה את הקריירה, מקום העבודה והתחום המקצועי שלנו. לרוב הם לא מאפשרים לנו רק לשלם את שכר הדירה: אנחנו יוצרים סביבם זהות, אופי וגאווה, גם אם אנחנו מקטרים עליהם בדרך למכונת הקפה המשרדית. אלא שמאז הקורונה רבים מאיתנו מובטלים ומחול"תים, ואחרים שעוד עובדים עושים את זה מרחוק, בזום ובווטסאפ.
צורת עבודה כזאת מקשה מאוד על החלפת רעיונות מהנה ויעילה, דיאלוג מקצועי שוטף והשתלבות חברתית. המצב הזה קשוח במיוחד עבור מי שרגילים לעבוד בצוותים, ועוד יותר עבור עובדים חדשים, שצריכים להסתגל למקום שהם לא מכירים בלי לחוות אותו באמת. שלא לדבר על העצמאים שבינינו, שמג'נגלים בין שלל פרויקטים שונים זה מזה (פלוס שליחויות בוולט) כדי לגמור את החודש. לך תרגיש שייך לאנשהו ככה.
אולי אתם חושבים - רגע, יש לנו עדיין את החברים. אנחנו יודעים מי אנחנו בחבר'ה, ולבלות איתם גורם לנו להרגיש בחיים. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה יצאתם להסתובב בחבורה גדולה, ואם יצאתם, היה לכם לאן ללכת? מתי יצאתם יחד למסיבה?
כבר כתבתי כאן על כך שהקורונה מונעת מאיתנו להיבלע במשהו גדול יותר, בחו"ל או בתל אביב. זה נכון גם לגבי הדרך שבה אנחנו פוגשים כיום חברים - באחד על אחד או בקבוצות קטנות. המפגשים האלה יכולים להיות משמחים ומנחמים, אבל הם גם יוצרים זהות חברתית מקוטעת ומבלבלת. גם חברות קהילתיות יותר - החברה הדתית, למשל - איבדו את מקומות המפגש שלהן. כשלא הולכים יחד לבית הכנסת, קשה יותר להרגיש קרובים.
את המשפחה רבים מאיתנו רואים פחות, משמעותית. אף אחד לא רוצה להרוג בטעות את סבתא, ועד כמה שאנחנו אולי נהנים מהפטור מארוחת שישי - זהו עוד מרכיב זהות שדולל לרמות הומאופתיות. ומה עם המשפחה שאנחנו בוחרים לעצמנו? להיות רווק בתקופה הזאת זה לעבור חוויית אקסטרים מבודדת, ולא מפתיע לראות הערכות שלפיהן שוק אפליקציות הדייטינג - טינדר, אוקייקיופיד ודומותיהן - צפוי לצמוח במיוחד השנה.
מי שכבר נמצא בזוגיות, לעומת זאת, גילה שהיא השתנתה באופן משמעותי, ודווקא בכיוון ההפוך: במקרה הזה נכפתה עלינו התקרבות, לא התרחקות. פתאום אנחנו מבלים הרבה יותר בבית בחברת בן או בת הזוג, גם אם זה לא בהכרח מתאים לנו. פתאום אנחנו צריכים להבין מי אנחנו מולם לא רק כשחוזרים הביתה לנטפליקס אנד צ'יל, אלא גם בעשר בבוקר, כשיש לחץ בעבודה והם מחליטים לשמוע מטאל בסלון. וכל זה עוד בלי ילדים, כן?
דרכים חדשות להיות אנחנו
והכל מתערבב. העבודה והחברים והזוגיות והמשפחה. כולם נדחסים, רוב הזמן, אל בין קירות הבית שלנו ואל מול המסך. זהו המשך של מגמת הערבוב בין האישי למקצועי, בין הפנאי לעבודה, ובין המעגלים השונים בחיינו, שהרשתות החברתיות תדלקו בשנים האחרונות. על פניו, זה תהליך שיכול להפוך אותנו לשלמים יותר, ולאחד בין הפרסונות השונות שמרכיבות את חיינו. בפועל, לעתים קרובות אנחנו מקבלים גרסת לייט של כל אחת מהן. פחות מרגשת, פחות משמעותית, פחות אנחנו.
אז אנחנו במשבר זהות, וכדאי שנכיר בו. תקופת הקורונה קשה במישורים רבים כל כך, שקל להתייחס בביטול למשבר הפילוסופי והמעורפל הזה. קל לחשוב על עצמנו כמפונקים ומנותקים כשאנחנו עוסקים בשאלות של שייכות ומשמעות. אלא שבפועל, אלה צרכים אנושיים בסיסיים שהתערערו מאוד. להכיר בהם, ולבחון דרכים חדשות לממש אותם, זה קריטי בתקופה שבה צרכים בסיסיים נוספים - תחושת ביטחון וציפייה לעתיד - התערערו כל כך גם הם.
ולהכיר במשבר הזה יכול לעזור לנו להפוך אותו להזדמנות. כשמרכיבי זהות רבים כל כך מוטלים פתאום בספק, אנחנו יכולים לבחון אותם מחדש, להשתחרר ממסגרות ומדפוסים שלא מתאימים לנו, לשאול מה אנחנו באמת רוצים, ומי אנחנו שואפים להיות בעולם. התהליך הזה כבר קורה: לא רק הזמן הפנוי והצורך בפרנסה דחף רבים להיכנס לעולמות מקצועיים ויצירתיים חדשים, או לפחות לאפות לחם ולגדל סקולנטים. אנחנו פשוט מחפשים דרכים חדשות להיות אנחנו. הלוואי שנצליח.