בדצמבר 2018 הושבת המשק במחאה חסרת תקדים. עשרות אלפי נשים יצאו להפגין, התקשורת שידרה ממוקדי המחאה, עיריות ברחבי הארץ וחברות מסחריות גדולות התגייסו. מדינה שלמה השתתקה ליממה – כי היינו חייבות להגיד "די!". זו היתה מחאה נגד גל רציחות של נשים בידי גברים, שגבה נכון למועד המחאה את חייהן של 24 נשים בשנה אחת.
כמי שהקדישה חלק גדול מחייה למאבק באלימות נגד נשים, ושניהלה באותה עת את הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, השתתפתי והובלתי את דרישת המחאה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא רצח נשים. התרגשתי לראות את ההתגייסות הציבורית הרחבה, שסייעה בקידום תוכניות המאבק באלימות שהובלתי.
אז היום אנחנו, הציבור הערבי, שובתים במחאה על רצח בנינו ובנותינו, לאחר שיותר מ-70 מהם איבדו את חייהם בשנה האחרונה באלימות הגואה. אני מצפה ומקווה שאותה התגייסות מרשימה של הציבור הישראלי שנרשמה במחאה על האלימות נגד נשים, תופיע גם הפעם, כשהנרצחים הם צעירים ערבים.
70 הנרצחים של השנה הזו נהרגו בקרבות בין כנופיות, ברציחות נקמה, או פשוט כי עברו במקום בזמן שנורו בו יריות שאין להם כל קשר אליהן. אם שיעורי רצח כאלה היו מופיעים בחברה הכללית, היה מדובר בקרוב ל-500 איש בשנה. מאז שנת 2000, נרצחו יותר מ-1,300 איש ואישה ערבים בישראל. המשטרה מעריכה שמאות אלפי כלי נשק לא חוקיים מסתובבים בכפרים ובערים שלנו. ארגוני פשיעה רק הולכים ומתחזקים, ומשליטים אימה על אזרחי ישראל הערבים, שחיים בפחד מתמיד לצאת מהבית. זה מצב חירום.
אבל הממשלה, ובעיקר המשרד לביטחון פנים בראשות השר גלעד ארדן, לא עשו דבר בשנים האחרונות (אתמול, בעקבות רצף של מקרי אלימות, הודיע ארדן שייפגש עם נציגי הרשימה המשותפת). מדי פעם השר ארדן מוציא הודעה תקיפה על האחריות של הציבור הערבי ושל חברי הכנסת הערבים למצב. אבל אף אחד לא לוקח אחריות על הרשלנות הפושעת של המשרד שלו, שאפשרה למצב להידרדר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו לא טורח להתייחס לנושא.
אנחנו – חברי הכנסת הערבים - עובדים על הנושא הזה ללא לאות כבר שנים. דרשנו הקמה של ועדת משנה בנושא, ועקבנו יחד עם מבקר המדינה אחר ההתנהלות הכושלת של המשטרה בהתמודדות עם הנשק הלא חוקי. אנחנו מקדמים כל העת עבודה חברתית בציבור הערבי להוקעת הפשיעה. בכנסת ה-21 אף החתמנו 65 חברי כנסת על דרישה להשקת תוכנית לאומית. יש לנו דרישות ברורות: תוכנית לאומית למיגור הפשיעה, בהחלטת ממשלה מתוקצבת, על בסיס תוכנית ועדת המעקב, טיפול בארגוני הפשיעה שמשתוללים ותוכנית לאיסוף נשק בלתי חוקי.
היום הציבור הערבי שובת ויוצא להפגין. גם אנחנו, חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, נשבות היום. בזמן שתיערך ההשבעה החגיגית של הכנסת ה-22, חברי הכנסת המייצגים 20 אחוז מאזרחי ישראל ייעדרו. אנחנו לא יכולים להשתתף באירועים חגיגיים בזמן שהעם שלנו מדמם. אנחנו לא יכולים להמשיך בעניינים כרגיל בזמן שהממשלה לא מונעת את הרג הצעירים.
הנה תרגיל מחשבתי – לו חלק מהנשק שקוטל את בנינו היה מופנה כלפי יהודים – האם גם אז המשטרה היתה מתעכבת בקידום תוכניות למאבק באלימות? האם הם היו נותנים לנשק להמשיך להתגלגל ברחובות? האם התקשורת הישראלית ודעת הקהל היו נותרים שווי נפש לו עשרות צעירים יהודים היו נהרגים בכל שנה?
התשובה לכל השאלות האלה היא לא. וזה מעיד על הגזענות ועל היחס השונה לאזרחים הערבים. אם חוק הלאום הופך אותנו לאזרחים סוג ב', אז למה שהמשטרה תגן עלינו?
אנחנו צריכים התגייסות רחבה של הציבור הישראלי כולו כדי לדרוש שהממשלה תעשה את המוטל עליה ותגן על כולנו. הפשיעה הגואה בחברה הערבית היא סכנה קיומית לא רק לציבור הערבי, אלא על אזרחי ישראל כולם. הפשיעה לא יודעת גבולות לאומיים והנשק הזה הוא סכנה לכולנו. ההפקרות שאנחנו מתמודדים איתה היא הפקרות שתגיע בסוף לכולם. אז היום - כולם צריכים למחות.