אי שם ביולי 2006, כשאלפי חיילים מסורים הגנו על המולדת בלבנון ואזרחים צפוניים נטשו את השטחים הירוקים ומצאו מקלט בעיר ללא הפסקה, ישבתי על חוף הים וצפיתי במטוסי הקרב והמסוקים בדרכם לגבול הצפון. הרגשתי בת מזל - רק שאף אחד לא יוציא אותי מהמציאות המדומה הזו והכל יהיה בסדר. אסקפיזם? זה הדבר שאנחנו הכי טובים בו, פה בתל אביב. נסו אותנו.
ואז הם ניסו.
הטור הזה נכתב אחרי עוד אזעקה בתל אביב. הרעידות אותן רעידות, הוויברציות א-לה פרקינסון לא שככו, והדממה אליה אני נשאבת היא בדיוק אותה דממה. כולם במקלט אצלנו מתמודדים בקול רם, צוחקים ומשתפים. ואני תוקעת את העיניים ברצפה, ממאנת להרגיש חלק מזה, מתעקשת להישאר מחוץ לעולם שבו טילים מכתיבים את שגרת החיים. והדבר היחיד שמצליח להחזיר אותי לקרקע, אל אדמת הקודש, אדמת המריבה הוא בני הקטן.
"מה זה? מה זה?" שואל אביתר בן השנה ושמונה חודשים בקול הכל כך מתוק שלו. "אמא, מה זה?" הוא ממשיך, וכל חברי מסיבת המקלט מסתכלים אליו ושולפים מילות חיבה. אני אומרת תודה ועדיין לא מזיזה את העיניים מהרצפה. ובכן, מה זה? דווקא אתה שואל מה זה? אתה, שמשחק באוטו משטרה שדורס פושע על אופנוע פליימוביל. אתה, שרב עם חברים בגן על האוטו הכי גדול, על הטרקטור הכי כבד, על הכסא הכי שווה ליד אתי הגננת האהובה. אתה, שמדקלם כל היום מספר החתולים האהוב את המשפט "חתול רע, חתול טוב" - אתה צריך להבין בדיוק מה זה.
זו מלחמה. מילה שאולי תשמע כשתהיה יותר גדול וכבר ממש תשחק בחיילי צעצוע או במשחק הקלפים המוכר. כן, זה בדיוק מה שזה. משחק ילדים על חיים של אנשים. מאבקים על שטח וכוח, יורים פה, יורים שם. בום. הרעים מתים. כן – אפילו אתה יכול להבין את זה.
אני, לעומת זאת, לא מבינה איך בחיים תבונתיים, מודרניים, מתקדמים, אנשים עדיין פועלים, או לפחות חושבים בצורה הזו. הם משגרים, אנחנו מפציצים. אנחנו בונים בתים, הם חופרים מנהרות. הכי פשוט, כמו חיילי צעצוע עם מבט קפוא על שטיח צבעוני בחדר ילדים.
נכון, אולי שניהם לובשים מדים, מחזיקים רובה ורצים קדימה. אבל המבט? שונה לחלוטין. אצל החיילים האמיתיים הפנים מביעות אימה, העיניים מתאמצות להכיל את השטח, מסתובבות ללא הפסק, שומרות מהפתעות בלתי צפויות, וגם הראשונות לפגוש את המוות. איך ההיגיון יכול להכיל כזה דבר? הוא לא יכול. החדשות הרעות הן שגם הרגש לא מסוגל.
פוס משחק
במקלט הרועש כולם יודעים יותר ממני. השכן מלמעלה אמר לי שצריך להחזיר את כוח ההרתעה ורק אז לשבת ולדבר איתם. אחר שמע את מלמולי הבלבול שלי ואמר לי: "אז מה את רוצה לעשות? יש לך פתרון אחר?" לא, אין לי, אני אומרת ומשיבה את עיניי למקום הבטוח שמתמקד ברצפת המקלט המאובק. פעילות קרקעית? יכול להיות שאין דרך אחרת. מי אני שאדע מתי זה פוס משחק ומי בוכה יותר – אני הרי אזרחית מדינת תל אביב לא? יושבת על הגדר, קוראת עכבר העיר ואוכלת קרפצ'יו כל היום. מודה באשמה.
"מה זה? מה זה?" שואל אביתר המתוק לשמע האזעקה בקול שמצפה לתשובה מרגשת, כמו כל התשובות שהוא מקבל. אני הסתכלתי עליו ושאלתי את עצמי אם עשיתי נכון שהבאתי ילד לארץ הזו. חייל לעתיד. מנותקת מהאמפתיה מסביבי אני חושבת על תושבי הדרום שעוברים את זה כל כך הרבה זמן ונשארים שפויים. בעלי האהוב, לעומת זאת אמר לו: "זה אוטו גלידה, אבל אחד ממש מיוחד, עם מנגינה ממש מיוחדת". אביתר חייך והסתכל עליי בהתרגשות. עיניו ברקו מגילוי נוסף על היקום הצבעוני הזה שכל פעם מפתיע מחדש. גם אני בחרתי להאמין לתשובה הזו ונרגעתי. זה הדבר שאנחנו הכי טובים בו, אסקפיזם.