דוגמא זו היא רקע לשאלה שאני מעלה כאן: האם בגיל הבוגר, לאחר סיום הלימודים, הצבא, הטיול בעולם ואולי אפילו הלימודים הגבוהים – האם כדאי אז לטפל בהפרעה הזו או פשוט להסתגל אליה? לדעתי, כדאי מאד לטפל בהפרעת הקשב בגיל הבוגר כי הפרעת הקשב נותנת את אותותיה בכל תחומי החיים ובכל שלבי החיים.
ברוב המקרים מעידים בעלי הפרעות הקשב על מטרד גדול וסבל רגשי שלא מסתיים בשום גיל. בבית הספר ההפרעה עלולה לחסום את היכולת לקלוט, לעבד ולהוכיח ידע נרכש. בגיל ההתבגרות יש בכוחה לפגוע מאד בדימוי העצמי לאור הישגים נמוכים בחברה הישגית שחרתה על דגלה ש"ידע הוא כוח". בהמשך היא בולמת התקדמות בעבודה ובקריירה לאור קושי לעמוד בלו"ז, בנהלים ובמשימות. בזוגיות היא פוגעת בדיאלוג ובקרבה לאור קושי באיפוק, בהקשבה ובאינטימיות רגשית. ההורות עלולה להיות מתסכלת שכן היא דורשת כושר ארגון וביצוע של משימות לא אטרקטיביות, שמירה על סדר והקפדה על כללים קבועים. בגיל השלישי נראה קושי לשמור על הבריאות לאור דחיינות בקביעת תור לרופא והוצאת מרשמים, חוסר תכנון בריא של תזונה או התנהגות פזיזה ואימפולסיבית שאיננה מתאימה לגיל.
והפרעת הקשב לא נעשית קלה יותר ככל שמתבגרים. במובנים מסוימים הפרעת הקשב נעשית קלה יותר עם השנים: ההיפראקטיביות מתמתנת, המודעות עולה ואיתה גם השליטה במצב, אנשים מפתחים מעקפים שונים לקשיים ומפצים עליהם בדרכים מגוונות. אולם מצד שני, ההתמתנות בתנועתיות החיצונית הופכת ל"רעש תמידי בראש", הרגשה שאני לא יכול לכבות אפילו לרגע את המחשבות שמציפות אותי. העומסים של החיים והמחויבויות גוברים ואיתם תחושת חוסר השליטה במצב. במשך השנים מתגברת העייפות מהמאמץ האינסופי ומתפתחת שחיקה על כל משמעויותיה. ואולי הקושי הגדול ביותר שמביאה איתה ההתבגרות הוא חוסר הסובלנות של הסביבה כלפי התופעות: "אתה כבר בן... מתי תקח את עצמך בידיים ותגלה אחריות".
חייבים להתייחס לכאבים האלה
הסביבה לא מבינה, לא מקבלת ולא מוכנה להתאים את עצמה למגבלות ההפרעה של האדם הבוגר ולראות את חוזקותיו. הפרעת קשב היא תופעה שקופה, מתעתעת ולא הגיונית. הסביבה מתקשה ואפילו לא מוכנה לקבל אותה. אדם בוגר שלא יכול להגיע בזמן? זה לא מתקבל על הדעת. זה חוסר אחריות ועצלנות. אדם בוגר שלא יכול לשבת שעה בישיבה ולשלוט על הפה שלו? זה לא הגיוני, אפילו ילדים קטנים יכולים אם הם רוצים. ומה שלא מתקבל בהגיון, גם לא מתקבל ברגש. ולכן, אנשים אלה מושכים אליהם אש של כעס ותסכול מצד הסביבה, תובענות, שיפוטיות ודחייה. וכאשר זהו המצב, מי בכלל שם לב לכל הכישרונות שלהם, לרגישויות האנושיות, לתבונה, ליכולת היצירתית, לרצון לעשות ולעזור.
מחסומי ההפרעה ואי ההבנה של הסביבה יוצרים "פצעי ניכור" שחייבים התייחסות מבינה וחומלת. מעבר לקשיים התפקודיים והתסכול המתמיד על חוסר המימוש, ההפרעה גוררת אחריה, במקרים רבים, פצעים רגשיים של ניכור, חוסר אונים, חוסר שייכות, בושה וכעס. אם לא מתייחסים לכאבים אלה, הם מחלחלים בפנים, שולחים זרועות לכל עבר, מעוררים ייאוש, חרדה, מצבי רוח הפכפכים ועולם רגשי רווי לחצים. מצב כזה פוגע בכל תפקודי החיים, שמחריפים את המצב הרגשי וחוזר חלילה. אם אושרו של האדם בעולם נקבע על פי יכולתו לחוות הנאות ולהפנים אותן, לבטא את כישוריו החזקים ולמצוא את המשמעות האמיתית של מעשיו, הרי שהמצב של בעל הפרעת הקשב הטיפוסי מרחיק אותו יום יום מהיכולת להתקרב אל האושר.
והכי חשוב – כי אפשר לטפל, זה עוזר ובגדול, ואפשר להתחיל חיים אחרים בכל גיל. היום ישנם טיפולים ראויים ויעילים להפרעת קשב בגיל הבוגר. בהיבט הרפואי, ישנן תרופות מתקדמות מסוגים שונים, וברוב המקרים ניתן להתאים תרופה כזו שהתשומה שלה גבוהה יחסית ותופעות הלוואי שלה אפסיות.
מההיבט של דרכי ההתמודדות, ניתן להציע לבוגר דרכי למידה חדשות שהוא נזקק להן בלמידה אקדמית או לצורכי עבודה. אפשר לסייע בפיתוח אסטרטגיות להתארגנות בזמן, במקום ובחומרים. ניתן לחפש תחומי עניין ואפשרויות תעסוקתיות שמנצלות את הכישורים ועוקפות את הקשיים. טיפול מתאים עשוי ללוות את הבוגר בדרכו להשגת מטרה שחלם עליה שנים רבות ולא הצליח לפעול כדי לממשה. ההיבטים הרגשיים מקבלים התייחסות הולמת וכך גם מערכות היחסים בזוגיות, במשפחה, בחברה ובקרב החברים לעבודה.
ד"ר נעמי וורמברנד היא מנהלת דרך מהות, מרכז לטיפול בנוער ומבוגרים בעלי הפרעות קשב ולקויות למידה, מבית מכללת סמינר הקיבוצים