גם אני קראתי פה אתמול את טורו המצוין של יאיר גת, המנגח את משתתפי "מחוברים". הבנאדם יודע לכתוב, זה לא חדש. הוא כמעט שכנע אותי. אבל לא, אני חושב הפוך.
עם כמה שכואב לי לכתוב את זה בשלב זה של יחסיי עם HOT, "מחוברים" היא ללא ספק היצירה הטלוויזיונית המעניינת ביותר המשודרת על המסך העברי בימים אלה. היא מניפולטיבית, מציצנית, טריקית, הכל נכון, אבל היא גם עמוקה, מרגשת, ומגולפת ביד אמן. אני לא יודע בדיוק מה קורה שם מאחורי הקלעים של ההפקה הזאת, אבל אין ספק שדורון צברי לא משמש פה כבמאי דוקו בלבד שמקבל קלטות ודואג שיבושלו היטב בחדר העריכה. הוא הפסיכולוג, הוא הדיקטטור, הוא המחבר והמנתק, המלטף והמרביץ, המושך בחוטים, היוצר. לא רק היוצר של הסדרה, אלא היוצר של הדמויות, שכל אחת מקבלת את הצבע שהוא בוחר להעניק לה, כדי להשלים את הפסיפס הזה שאמור להגיד משהו עמוק על גבריות ואנושיות ומשפחתיות ויחסים.
האומץ להשיל את הפילטרים
אם לתמצת את טענתו של יאיר גת למשתתפי "מחוברים", הוא טוען שמדובר באקסהיביציוניזם זול, פאתטי שלא מוביל לכלום. אני חושש שהוא מחמיץ פה את הנקודה. רוב משתתפי "מחוברים", אם לא כולם, הם אנשים שלמיטב הבנתי לא בונים על זה שילהקו אותם אחר-כך לפינה בתכנית בוקר או לעמדת הנחיה ב"היפה והחנון". הם כולם אנשים קיצוניים, מעזים, עם איזון נפשי מטולטל קלות, שקנו כרטיס לכיוון אחד לחוויה טוטאלית, ציבורית ואישית. אתה לא בוחר בקריירה של סופר או תסריטאי או סטארט-אפיסט, אם מה שמעניין אותך בחיים זה ללכת על בטוח, לנהל את חייך על אוטומט ולדון עם חברים על היתרונות והחסרונות של ביטוח פנסיוני. אתה מהמר, אתה מחפש, אתה לא מסופק.
משבר אמצע החיים יכול לזמן לאדם כל מיני רעיונות משונים. יש שיסעו לאשראם, יש שיעזבו את הבית, יש שייכנסו לטיפול פסיכואנליטי תובעני, ויש כמה שהמצלמה היא התרופה שהדוקטור רשם להם. יש משהו כל כך כן וחשוף בסדרה הזאת ובהתנהלות של גיבוריה, שדי ברור שגם אם המניע החלול, הילדותי, של "להיות מפורסם", היה חלק ממה שהניע אותם לחתום על החוזה עם "קודה תקשורת" ולמכור את נשמתם לצברי, זה כבר מזמן לא זה.
אז נכון, זה קיצוני ומעכיר שלווה, וגם אני הרבה פעמים מרגיש לא נעים מול מקומות כל-כך אינטימיים שאליהן מגיעות המצלמות של המחוברים, אבל אני לא מאלה שמצקצקים את ה"אני לא מבין איך הם הסכימו לעשות כזה דבר".
המוטיבציה של האדם היוצר היא להעמיד את עצמו על הבמה. יש כאלה שעושים את זה דרך פילטרים עבים (לערוך בעיתון, לכתוב סדרה וכו'), יש כאלה שהפילטרים שלהם דקים (סופרים, אמנים), ויש כאלה שלא רוצים שום פילטר. הם שמים את עצמם נטו מול הציבור. במקרה של גיבורי ריאליטי סטנדרטיים זה בדרך כלל לא מספיק מעניין. במקרה של גיבורי "מחוברים" - אנשים יוצרים, עם מטען, שמנהלים יחסי אהבה-שנאה ארוכי טווח עם הרצון שלהם לעמוד על הבמה - האומץ להשיל את הפילטרים ולעמוד עירום ועריה, בלי טקסט כתוב מראש, בלי דראפט חמישי, בלי עורך ספרותי ומגיה ומשכתב, בלי נושא אקטואלי מוסכם שצריך לדבר עליו, עם ה"אני" שלהם, מול עצמם ומול הציבור, הוא בעיניי מעורר הערכה. שוב, זה לא מתאים לכל אחד, לא בטוח שכדאי לכם לנסות את זה בבית, אבל אני חייב להגיד שמכל הרגשות שהאנשים האלה מעוררים בי, אני בעיקר מזהה הערכה על התעוזה, על ההליכה עד הסוף, על הנכונות לא לגלח אלמנטים לא מחמיאים מחייהם, על ההקרבה שלהם (אינטרסנטית או לא, לא באמת משנה) להפוך את עצמם ואת חייהם לחלק מיצירה אמנותית בעלת ערך אמיתי.
זה רק עושה להם טוב
הדיון בפאדיחות שרן שריג עושה לאשתו, או שדודו בוסי עושה לעצמו וכו', הוא בעיניי שטחי, פולני ומתאים לאווירת העיירה הגליציאנית. "מחוברים" היא בדיוק הדבר שאמור לשבור את מעטה ההתנהגות הנורמטיבית ולשים זין על חרדות ה"מה יגידו השכנים".
ובשורה התחתונה זה רק עושה להם טוב. באחד הפרקים אמר שי גולדן בעצב שבסוף יזכרו אותו רק מ"מחוברים". בתור מי שעוקב אחרי כתיבתו של גולדן לאורך השנים, אני לא בטוח שזה דבר רע. הוא, למשל, הדוגמה למי שהפילטרים העיתונאיים בהם הוא מעביר את משנתו בדרך כלל, הפכו אותו בעיניי לכותב טוב, אבל קצת יהיר מדי, מתאמץ מדי, שלעתים משתדל קצת בכוח להיראות חכם ופרובוקטיבי, ואילו פה אני רואה פתאום דמות הרבה יותר עגולה, שלמה, מעניינת, עם ספקות, עם אישה מקסימה שמחזירה אותו למציאות כשהוא מתחיל לעופף, עם מודעות עצמית חורכת, עם כל מה שחסר לי בערימות המלים המשויפות מדי שהוא מנפק כבר שנים.
את טורו מסיים גת במשפט "כנראה שלא משנה כמה תהיה מצליח, מבריק או מסודר, תמיד תרגיש שחסר לך משהו. תמיד תרגיש מיותר וממורמר. ואם זה לא מעורר רחמים, אני לא יודע מה כן". עם המשפט הראשון אני מסכים, עם השני ממש לא. זה לא נקרא מעורר רחמים, זה נקרא אנושי. זה קשה, לא מובן, אבל ככה אנחנו בנויים, בעיקר אם אנחנו יצורים תבוניים, וטלוויזיה טובה באמת אמורה להגיד גם את האמת הזאת, לא את השקר הרגיל שהיא מספרת ברוב ימות השנה.