משבר הקורונה דרדר את קהילת מבקשי המקלט לשפל חדש – לפי סקר שנערך על ידי הנהגת הקהילה האריתראית, קרוב ל-90% מהקהילה הפכו למובטלים והרוב הגדול חוששים ממחסור במזון ומכך שיסולקו ממגוריהם בשל היעדר אמצעי תשלום וצמצום מוחלט של רשתות תמיכה. בעוד שאזרחי ישראל זכאים לתשלומי קצבאות וחל"ת במקרה שבו איבדו את עבודתם, מבקשי המקלט אינם זכאים לדבר, למרות שלאורך השנים חלק ניכר משכרם שולם למסים ופיקדונות.
מציאות קשה זו, שמגלמת סכנת חיים של ממש למבקשי המקלט וסביבתם, הובילה לגיבוש תזכיר חוק זמני, אשר יאפשר למבקשי המקלט למשוך בתקופה הנוכחית סכום זעום של 2,700 שקלים מכספי הפיקדון שהם הפקידו מדי חודש ממשכורתם. אותו פיקדון שהם אמורים לקבל ביום מן הימים אם וכאשר יעזבו את ישראל.
נניח רגע בצד את העובדה כי מדובר באנשים שכלל אינם נדרשים לצאת מישראל (שכן רובם המכריע מחזיקים בבקשות מקלט פתוחות ובכל מקרה מדינת ישראל מנהיגה מדיניות של אי הרחקה למדינותיהם), נשים בצד גם את העובדה שאותו חוק פיקדון דחק אנשים לעוני, ונניח בצד גם את העובדה שממילא תכלית החוק – עידוד יציאה מישראל – לא התגשמה, שכן נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מלמדים כי מאז שנחקק החוק לא חלה עלייה במספר האנשים שעזבו את ישראל, ולמעשה אף חלה ירידה.
זה סכום סמלי, וזה עדיף על כלום
נדבר על העיקר. כספי הפקדון שייכים למבקשי המקלט עצמם, הם הרוויחו אותם ביושר ועמל רב בעבודות שדורשי עבודה אחרים אינם מעוניינים בהן. למרות שמדובר בסכום מינימלי, שספק אם יוכל לענות על מרבית הצרכים המיידיים של הקהילה, מובן כי משיכתו עדיפה על פני המערבולת בה מצויים מבקשי המקלט כיום.
אלא שתזכיר החוק עורר סערה בקרב פעילים לגירוש מבקשי מקלט אשר דרשו כי כספי הפיקדון של העובדים לא ישוחררו או לחלופין שיימסרו להם כהלוואה בלבד אותה יאלצו להחזיר בתשלומים. למרבה הצער, החשש של חברים בממשלה מאותם פעילים, שלחציהם הובילו בזמנו גם לביטול מתווה האו"ם שהיה מאפשר קליטה בטוחה של אלפי מבקשי מקלט במדינות מערביות – הוביל שוב לשיתוק של המערכת ולעיכובו של תזכיר החוק. נכון למועד כתיבת שורות אלו תזכיר החוק לא עבר ומבקשי המקלט נותרו לשהות בחרדות איומות, ללא כל סיוע וללא יכולת לממש את כספם.
מדיניות של הפקרות והתעמרות היא מנת חלקם של מבקשי המקלט כבר עשור. הם עדיין נקראים בקנאות "מסתננים" למרות שאלפים מהם ממתינים לרגע שבו המדינה תתפנה סוף סוף כדי להכריע בבקשת המקלט שלהם; הם נדרשים לחדש ויזה כל כמה חודשים, במתקן ייעודי בבני ברק אליו נאלצים להגיע מרחבי הארץ ללא קשר למקום מגוריהם, תוך המתנה בתורים כל כך ארוכים, שאנשים נאלצים להפסיד ימי עבודה ומפוטרים; ילדיהם של מבקשי המקלט לומדים במערכות חינוך נפרדות וחלקם מפתחים קשיים מוטוריים וקוגניטיביים; 20% מממשכורות הנטו שלהם נגזל מתוקף חוק הפיקדון; הם מקבלים לפתע קביעה של הגבלות גיאוגרפיות, שאוסרות עליהם לעבוד או להתגורר במקומות שונים בישראל, על פי קפריזה ובלי התראה, וכך בלחיצת כפתור נהפכים בתיהם, עבודתם וסביבתן החברתית לבלתי חוקית. ניתן להמשיך עם הדוגמאות עוד ועוד.
אלא שהפקרות והתעמרות אינן יכולות לתאר את אזלת היד בה נוקטת המדינה כעת – דחיקה של נשים, ילדים וגברים לגווע ברעב או לחיות חיי רחוב רק כדי להרוויח רווח פוליטי מצד מספר מצומצם של פעילי בעד הגירוש. הגיעה העת לשים את הציניות, האדישות והאטימות בצד ולתת לאלו החיים בקרבנו את האפשרות לעזור לעצמם – לחיות בכבוד מינימלי, עם קורת גג ומזון.
הכותבת היא עורכת דין במחלקה המשפטית של המוקד לפליטים ולמהגרים