לכו תגרדו את זה מהחדרים הקטנים בראש

לך תגרד את זה מהראש. 

את הידיעה על האירוע למעלה בהר, קיבלנו בעיצומה של סעודת ל"ג בעומר מסורתית בבית המשפחה. דיברו על טריבונה או תקרה או השד ידע מה שקרסה, ואחרי דקות ספורות החלו לזרום תמונות זוועה בקבוצות השונות. כל זה והמוזיקה עדיין פועלת, כל ההר רוקד. המסיבה מתפזרת מיד, מבקשים מכל עשרות בני המשפחה להתפקד, ואחרי דקות ארוכות מורטות עצבים מוצאים את כולם, למעט אחיין אחד צעיר שהסתבר שעלה להדלקה של תולדות אהרן.
 
רצנו במעלה ההר, מסתכלים לתוך כל אלונקה שטסה למטה, אולי הוא שם. בעמדה המרכזית של זק"א, מאות אנשים עומדים בתור לבקש שיקראו ברמקולים הגדולים בשמם של יקיריהם שנעלמו, וכל הזמן צרחות, בכי נורא ונהירה המונית של אנשים מבוהלים כלפי מטה.
 
טיפסתי איכשהו בין האנשים על הגדר, ואז אני צורח הכי חזק שאני יכול לבחור שעומד עם העט האחרון שנשאר בזק"א ורושם על דף קטן שם אחר שם. "רק אותך אני שומע, תצעק לי שמות!". אז אישה חרדית שלא היינו מישירים מבט אחד אל השנייה ביום רגיל סחבה לי את האוזן מצד אחד, ובחור ישיבה מצד שני, ושלוש סבתות מצד שלישי, וכולם רק מבקשים שם אחד, תקראו לילד שלי, לאיש שלי, לאבא שלי. ואתה חייב לבחור איזה שם לומר, ובקול חזק וברור, אחרת לא ישמעו אותך בתוך בליל השריקות והכאוס הזה.

• מירון