כבר כמעט שבוע שארצות הברית בוערת. ג'ורג׳ פלויד, גבר שחור ולא חמוש, נרצח בדם קר על ידי שוטר לבן שריתק אותו אל הקרקע דקות ארוכות, כשהוא דורך על צווארו בעוד פלויד מתחנן על חייו. סביר להניח שגם הרצח הזה, כמו 17 התלונות הקודמות על אלימות שהוגשו נגד השוטר, דרק שובין, היה מתמסמס ולא מטופל כראוי, אלא שההרג של פלויד תועד - וכך גם קור הרוח המצמרר של שובין וחבריו.
ארבעה שוטרים פוטרו, ה-FBI חוקר ונגד שובין הוגש בינתיים כתב אישום על רצח מדרגה שלישית. ראש עיריית מיניאפוליס, ג'ייקוב פריי הצהיר: "להיות שחור באמריקה לא אמור להיות גזר דין מוות... השוטר הזה נכשל במובן האנושי הבסיסי ביותר" והצהיר בתקשורת כי מבחינתו מדובר ברצח.
בינתיים, בצד השני של העולם, שני צעירים נורו למוות על ידי אנשי חוק בתוך פחות מחודש: איאד אלחאלק, צעיר ערבי בן 30 על הרצף האוטיסטי שנורה בסוף השבוע האחרון בעיר העתיקה בירושלים ושיראל חבורה – צעיר מזרחי ומתמודד נפש מראש העין, שנורה בתחילת החודש על ידי שוטר שהותקף על ידו. הרחובות? שוממים, ולא רק בגלל הקורונה, ומשטרת ישראל עסוקה בלהיעלב מהציבור בטוויטר: "מן הראוי להמתין לתוצאות החקירה וממצאיה בטרם הסקת מסקנות נחרצות ולהימנע מהכפשות ומהשתלחות מכוערת ופסולה במי שמגן מדי יום בגופו על ביטחון אזרחי מדינת ישראל", כתבו דוברי המשטרה.
אלא שנראה שמשטרת ישראל התבלבלה – את המונופול על האלימות נותן העם למשטרה מתוך אמון. כשהאמון הזה נשבר היא מאבדת גם את המונופול על האלימות והלגיטימציה לשימוש בכוח חוזרת לאזרחים. אנחנו רואים את זה עכשיו קורה בארה"ב וראינו את זה קורה בישראל במחאת העדה האתיופית ביולי האחרון, אחרי שסלומון טקה ז"ל נורה למוות על ידי שוטר. אותה תרבות שיטור קלוקלת שמביאה למותם של אזרחים על ידי שוטרים עם יד קלה מדי על ההדק היא שמביאה לאובדן האמון הציבורי במערכות השיטור והיא שמביאה למחאות אלימות - למשטרה אין אף אחד להאשים פרט לעצמה.
מהבחינה הזו הבעיה בישראל ובארה"ב דומה: שוטרים אלימים וגזענים שלא מטופלים ורק הופכים לאלימים יותר ויותר עד שזה נגמר באסון. בבדיקה שערכו באתר "שיחה מקומית" אחרי מותו של יהודה ביאדגה, צעיר בן העדה האתיופית, שנהרג מירי של שוטר מטווח קצר ברחוב בבת ים לפני כשנה וחצי, גילו כי במהלך חמש השנים שקדמו לירי 14 אזרחים נהרגו מירי משטרתי – אבל לא הוגש אפילו כתב אישום אחד. גם השוטר שירה בביאדגה, שהיה בעל עבר של תלונות על אלימות, לא נשפט בסופו של דבר.
אלא שבין ארה"ב וישראל כן יש הבדל משמעותי בולט: כתב האישום נגד השוטר שרצח את ג'ורג' פלויד הוגש ביעילות וחומרה, אבל רק לאחר שאלפי אנשים - שחורים ולבנים - שילבו ידיים ויצאו להבעיר את הרחובות ביחד, למחות על רצח של אזרח בידי מי שאמורים היו לשמור על ביטחונו, לדרוש מהמדינה את הצדק שהיא ממעטת לתת. ובינתיים בישראל? מול מיעוט כתבי אישום לשוטרים אלימים, החברה היהודית והלבנה עסוקה בלהסביר לעצמה למה זו לא המחאה שלה. במחאת האתיופים מיהרו לומר "איבדתם אותנו" כשההפגנות הפכו סוערות. הפעם כולם כבר עסוקים בהצדקה גזענית של ירי לעבר אדם לא חמוש, משום שהירי היה בעיר העתיקה, שהיא נקודת חיכוך בין אוכלוסיות. "הוא היווה סכנה לשוטר", הוא בטח מחבל" - אמירות כאלה נזרקות לאוויר מתוך תחושה שהן מצדיקות הוצאה להורג ללא משפט של אדם.
מתי בפעם האחרונה שמעתם על גבר יהודי-אשכנזי שנורה למוות על ידי שוטר עם יד קלה מדי על ההדק? על בהירי עור שנעצרים סתם כך לחיפוש אקראי? על חבורת נערים בצפון תל אביב שגורשו מפארק?
במקום להשתמש בכוח החברתי שלנו, אנחנו משאירים את השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה להילחם לבד מול אותם כוחות משטרה שגם ככה מפעילה כלפיהם אלימות לא פרופורציונלית. בישראל כל קבוצה מפגינה למען עצמה, לסולידריות חברתית אפשר רק לקוות ועל הצהרות תמיכה מראשי ערים ופוליטיקאים אפשר רק לחלום.