נמרוד פסחי היה בן 23 כשנפל בעת מילוי תפקידו בתאונת מסוקים. אני הייתי בת 3.
20 שנים שלמות הפרידו בינינו ואם רק היית נשאר בחיים, נמרוד, סביר להניח שלא היה לי מושג מי אתה. למרות שעיצבת את מי שאני – ואני אימצתי את דמותך, הייתי מעדיפה את התרחיש הזה על פני התרחיש האמיתי.
היית בן 23 כשנפלת. שמעתי עליך לראשונה בגיל 14, כשאחותי העתיקה לדף נייר שיר בן שורה שחיברת על דף ותלתה אותו על הקיר. "אני עצוב רק מהמחשבה, על כמה יכולתי להיות שמח", כתבת. גם אני עצובה רק מהמחשבה על כמה יכולת להיות שמח. אני עצובה על הרגעים המפוספסים, האהבות שלעולם לא יתממשו. החיוכים שכבר לא יחויכו, הסיפורים שלא יסופרו והשירים שלא ייכתבו. אתה וגם אני בוגרי אותו תיכון. גדלנו באותו עמק, אפילו שירתנו באותו חיל. מגיל 14 ועד שעזבתי את ביה"ס, בכל שנה כשהוציאו את ספרי הזכרון של נופלי בית הספר, לא יכולתי שלא לצלול בספר שלך, להיחשף שוב למעמקי ההגות שלך, לנפש הענקית, הרגישה, היצירתית והמרשימה כל-כך שהספיקה לבטא כל-כך הרבה בכל-כך מעט זמן.
אתה יודע מה הכי מדהים, נמרוד? בכל שנה מחדש, לקחתי ממך עוד תובנה ועוד אחת, כמעין בלתי נדלה. קראתי וקראתי ובראש התנגנו המילים מעצמן: "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית". היש שיר מתאים מזה כדי לתאר את התחושה נוכח בחור שצמח בשדות של עמק יזרעאל ונקטף בדמי ימיו, כשהחיים בקושי התחילו?
היית בן 23 כשנפלת. טייס מסוקים צעיר. היום אני בת 25. זה השלב הזה, שבו האבסורד מכה; אני מבוגרת ממך בשנתיים ואיך זה ייתכן?! הרי תמיד תפשתי אותך כמבוגר של ממש. אני עושה עליך חיפוש בגוגל – מונח שלבטח נשמע לך זר ומוזר – ומגלה שלמרות שאתה חלל צה"ל הפרטי שלי, זה שעם זכרו אני מתייחדת בכל יום זכרון מחדש, נגעת בכל-כך הרבה אנשים.
לשמוע על האסון של אסף רמון בדיזינגוף
כי ככה זה, במדינה הנפלאה והמשוגעת שלנו. השכול נופל עלינו כאבן על אגם שקט ויוצר אדוות שנוגעות מעגלים-מעגלים בכולנו. כמה צדק מוטי המר כשכתב "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". אני כותבת לך נמרוד פסחי ז"ל וחוט הכאב והשכול מושך זכרון טרי - עיני הכוכבים היפות של אסף רמון.
ארבעה ימים לאחר מכן כתבתי כך: "באסף היה משהו שתמיד צד את העין. נוכחות שקטה, אבל כריזמטית בטירוף. חיוך צנוע ונבוך, קצת כאילו שהוא תמיד חשב 'מה אתם עושים ממני עניין?', אבל עשו ממנו עניין בצדק. תמיד כשהמוות מכה קרוב, זה מוזר ומפחיד בו זמנית וכשדברים כאלה קורים – פתאום אני מבינה כמה כולנו קשורים אחד לשני בחבלים בלתי נראים, שקופים כמעט. מוזר עוד יותר לגלות כמה זה כואב כשחבל כזה ניתק.
קשה להאמין שמכל התסריטים האפשריים, זה האחד שהתממש. סרט אימה. ברק שמכה פעמיים באותה המשפחה, מנפץ את כל מה שעומד בדרכו ושובר את הלב לרסיסים. הצער כל כך עמוק, שכבר לא נותר מה להגיד עליו, על אותו פרח טיס בסרבל ירוק, שתמיד היה מוקף חברים והדבר היחיד שנותר לעשות הוא להתאבל על בחור שלנצח יישאר יפה בלורית ותאר, בדיוק כפי שהיה בחייו".
נמרוד, באחד משיריך כתבת: "כותב את החיים והם כותבים אותי". המציאות השאירה אותנו לכתוב עליך, על אסף רמון, על השכן שלי – גלעד שטוקלמן ז"ל ועל אחיה של חברתי הטובה נועה – ניר כהן ז"ל, שנהרגו יחד מטיל שפגע בטנק בו ישבו במלחמת לבנון השנייה. כי ככה זה השכול; הוא מקיף אותנו, מחבר בינינו, זורם בין החיים.
קושר אותנו בדוק של דמעות, המייה שלעולם לא שוככת. גורם לנו לשמוע, אך לא להאמין שגדלנו בעוד שנה בזמן שאתם נותרתם בדיוק באותו הגיל.
יהי זכרכם ברוך.